אופנה | פודקאסט

פאשניסטות ללא גבולות: הדוגמניות לימדו אותנו שיעור חשוב השבוע

אירועי בחירות ממלאים אותי בייאוש ובכעס. שבוע האופנה, לעומת זאת, מילא אותי באופטימיות ובנצנצים

דרור פויר / צילום: יונתן בלום
דרור פויר / צילום: יונתן בלום

הסתובבתי בשבוע האופנה בנמל תל-אביב. אל תשאלו איך הגעתי לשם. אומר רק שיש ימים שהם כשמם, סוחפים אותך בזרמי מעמקים ולפעמים פולטים אותך למקומות משונים. בכל פעם שאני נמצא במקומות משונים - ושבוע האופנה הוא מקום משונה מאוד - מזמזם לבי, כמו מעצמו, שיר של הגרייטפול דד: "פעם בכמה זמן יתגלה לך האור במקומות הכי משונים / אם רק תסתכל נכון על הדברים".

ואכן, ראיתי את האור. זה לא היה כל-כך קשה, המקום אומנם הואר בעדינות, אבל נצץ וזהר באור יקרות של פלאשים בלתי פוסקים מהצלמים ואינסוף נצנצים, פאייטים ואבני חן, חלקן ענודות, חלקן משובצות. כולם, חוץ משני עיתונאים, היו לבושים ומושקעים לעילא. על כל אחת ואחד כמעט ראית שעות של השקעה: ביגוד, שיער, איפור, מה לא. לחתונה שלי לא התלבשתי ככה - ואני לא מאלה שהתחתנו עם שרוואל וסנדלים, כן? מדבר איתכם פה בנאדם שדפק חליפת שלושה חלקים בצבע שנהב באופנת סגל, כולל עניבה עם פנינה.

מודה. קצת כמו בלעם, באתי לקלל. עמדתי על הבר וכבר התחלתי לנסח לעצמי את קווי הדמיון בין שבוע האופנה למערכת הבחירות: הצעקנות, הריקנות, השטחיות, המוגזמות המופרכת של כל מה שקורה, חוסר הפרופורציות, הצביעות הבלתי נסבלת של כל הפוצי מוצי, ההבל הבלתי נפסק, הניתוק בין מה שמדברים עליו לבין מה שחשוב, כל השיט המתנשא הזה שאנשים מסוגי יכולים לנפק מתוך שינה, ביד קשורה מאחורי הגב כשהם תלויים הפוך ממטוס בעיצומה של נחיתת אונס. זה עד כדי כך קל. אבל אז התחלתי להסתכל נכון על הדברים והאור התגלה לי.

ב.

כולנו צחקנו השבוע צחוק גדול מהפרשה שאכנה אותה "משל ההיפסטר". בקצרה, למי שפספסה: זה התחיל במאמר מדעי שפורסם תחת הכותרת: "אפקט ההיפסטר: למה אנטי־קונפורמיסטים נראים בסוף אותו דבר". במאמר המעניין נטען שההיפסטר אכן מתחיל את המרד שלו בקונפורמיזם לבדו, אבל כדרך הטבע, מתקרב אל מרדנים כמוהו והם מתחברים עד שנוצר סנכרון שכולל שפה, אופנה ותרבות משותפת - והמרד סוגר מעגל ונהיה לקונפורמיזם חדש. המחקר בחר בהיפסטרים כי קל וכיף לצחוק עליהם, אבל אפשר ליישם אותו על כל מערכת שמתחילה בכאוס של מלאנתלפים בחירות אקראיות ונוטה לאיזון, כמו המערכת הכלכלית.

כאן רק התחיל הכיף: בראש המחקר הופיעה תמונת אילוסטרציה של היפסטר גנרי: גבר צעיר ומזוקן בכובע גרב וחולצת פלנל. לא עברו יומיים, ולמערכת הגיע מכתב נזעם מהיפסטר שטען שמדובר בו, שהצילום נעשה ללא רשותו, ודרש להוריד את התמונה מיד. בדיקה מהירה הוכיחה שזה בכלל לא הוא - זה פשוט מישהו שנראה בדיוק כמוהו. המעגל נסגר. מ.ש.ל מושלם, כמו שאומרים.

משל ההיפסטר ניצב מול עיניי בעודי נשען על הבר בשבוע האופנה וצופה פעור עיניים בפאשניסטות ופאשניסטים, דוגמניות ודוגמנים, מעצבות, מעצבים, דראג קווינס, טרנסג’נדרים, הומואים נשיים, בחורות מתוקתקות, נשים מנותחות, בכל הגלאמור והביוטי, בכל מה שתכננתי לזלזל בו - ומבין פתאום שפה, בשבוע האופנה, אף אחד (חוץ משני עיתונאים) לא נראה בדיוק או בערך כמו זה שלידו. כל אחד שונה ומיוחד. בעוד שגם אמא של היפסטר לא תכיר אותו במסדר זיהוי אם יעמוד לצד כמה מחבריו האינדיבידואלים, הרי שבשבוע האופנה זהר כל אחד בדרכו - או לפחות ניסה מאוד.

ג.

חשבתי כאמור ששבוע האופנה היה משל למערכת הבחירות, אבל אחרי שלוש דקות של עמידה על הבר, אני קולט שאני מחייך ושמח ומבין שלא משל ולא נעליים - זה הנגטיב המושלם. אחרי שלוש דקות באירוע בחירות (גם בכאלה יוצא לי להיות) אני מתמלא בייאוש, כעס ועצב, בחילה, צרבת וגרדת. שלוש דקות באירוע בחירות, ואני מצטער שחיסנו אותי נגד חצבת. כולם עם סכינים בין השיניים ורצח בעיניים.

שבוע האופנה מופרך, מוגזם וצעקני, אבל אנשים באו בטוב. בנאדם לא מתלבש יפה, רוכש פריט וואן־פיס, משקיע שעות בטוטאל לוק, מדדה על עקבים כל־כך דקים עד שאפשר לתפור איתם עננים זה לזה, עוטה על עצמו חיוך של מיליון דולר, פוסע על שטיח אדום ושולח נשיקות באוויר - וכל זה בשביל לשנוא או לקלל מישהו. לא. הוא בא להאיר את החדר, לפזר את הגלאמור. אני לא חסיד גדול של צביעות, אבל מה רע בקצת פוצי מוצי אם זה בא על חשבון שנאה עכורה?

כאחד שכאמור הופיע בשבוע האופנה בתלבושת של הומלס שהתחפש להומלס אחר, ובאופן כללי מתלבש פחות או יותר כמו כולם, ראיתי אומץ לב בתעוזה של הנוכחים לצאת לרחוב הישראלי, האפור, השמרן, המרושל והכועס לבושים כמו כדור דיסקו שבלע תותח קונפטי במסיבת יום הולדת של חד קרן.

אומץ לב? כן. זה אולי לא להסתער בחזה חשוף מול כדורים שורקים, אבל גם להיות לא כמו כולם זה לא דבר קל. איך אני יודע? כי אם זה היה קל, כולם היו עושים את זה.

ד.

אפרופו אומץ וכדורים שורקים, מאמר מוסגר: ראיתי כתבה של חברי אור הלר בחדשות 13 על חברה ישראלית שפיתחה עבור הצבא מערכת בשם "פגיון" שהופכת כל רובה לרובה צלפים. מחשב חכם עוקב אחר המטרה ויודע, בעזרת עיבוד תמונה וחישובים, לשחרר את הכדור שיפגע בול במטרה וימנע פגיעה בחפים מפשע. בכתבה זה עבד גם על מטרות נעות ורחפנים. לא דבר רע כשלעצמו, להפך.

בכתבה נאמר, כלאחר יד, שלאחרונה המערכת הגיעה "לניסוי מוצלח בגבול הרצועה". אני לא פרשן צבאי, אבל את המילה "ניסוי" אפשר להבין רק בצורה אחת, נכון? זו לא הפעם הראשונה, כמובן.

הפלסטינים כבר שימשו כנסיינים לכמה וכמה מערכות נשק ופיזור הפגנות שהפכו את ישראל ליצואנית מצטיינת בתחום. ברור לי שצריך להגן על הגבול ולמנוע חדירות ושיגורים ומה לא. כמובן שברור לי גם היתרון של ירי מדויק, ועדיין - צרמה האגביות שבה נאמרו הדברים והמשמעות הכואבת שלהם. להילחם באויב זה דבר אחד, אבל לעשות עליו ניסויים? לא יודע. זהו, נגמר המאמר המוסגר.

ה.

נחזור לאומץ ולחיי הזוהר של שבוע האופנה. כן, אני עדיין נשען על הבר וכל המחשבות האלה עולות לי בראש. יכול להיות שהנאמר לעיל מסביר את ההתגייסות שחווינו השבוע מצד כמה מאושיות הפאשן, הביוטי, השואו והוואו - גל גדות, שלומית מלכה, יעל גולדמן, מיה דגן, מלי לוי ועוד - לטובת חברתן רותם סלע שציינה את המובן מאליו וקיבלה לפרצוף דלי מלא ברפש של שנאה וצרות מוחין. כן, הנה, דווקא מהצד הנוצץ, הצעקני, הריקני, המאופר, המפונפן והמופרך לכאורה של החיים, קם קול ברור ונקי - וגם אמיץ, כן - של מחאה וסולידריות. לא ראיתי את ההיפסטרים עושים את זה, נגיד ככה. האירוניה חסמה להם את הדרך.

דווקא מהצד המפונפן של החיים הגיעה הקריאה שהדהדה הכי חזק - ולא רק הכי חזק, גם הכי חיובי. הן כולן כתבו בזכות חופש הביטוי, האחווה, האזרחות. לא שיסו, לא הכפישו, לא קיללו, לא נכנסו לשמאל וימין. רק פיזרו קצת אבק כוכבים אל מול הזעם הקדוש, הגזעני והמיוזע שהופנה נגד אמירה אנושית ובנאלית כל-כך - ולפחות בעיניי, הצליחו לא רק לנטרל אותו בנעימות אלא בעיקר להציג אותו בתור מה שהוא.

הדוגמניות לימדו אותנו שיעור חשוב השבוע.