צילום: שאטרסטוק
אם תשאלו אנשים מהו התנאי הבסיסי להצלחה בקריירה רבים יגידו - כישורים. ואכן, אנשים בעלי יכולות וכישורים לא מספיק טובים לא יצליחו, בוודאי במגזר העסקי, אבל ההפך לחלוטין איננו נכון.
A או B
הרבה מאד אנשים מאד מוכשרים יתקשו להצליח למרות השכלה משובחת, בעוד אנשים פחות מוכשרים/משכילים מהם יעקפו אותם ויכבשו תפקידים ועמדות הרבה יותר אטרקטיביות בשוק העבודה, די בקלות. מדוע? כי לאחרונים יש את המרכיב שבלעדיו לא ניתן לבנות קריירה מצליחה - הרעב להצלחה.
במונחים מקצועיים, בעלי הרעב להצליח נקראים "מכווני קריירה" - אנשים שהמניע הכי חזק שלהם הוא להתקדם לעמדות השפעה, שהם הישגיים באופיים, מכווני תוצאות, ולוקחים על עצמם הרבה אחריות. העובדים האלה נבדלים מכל האחרים בשני מאפיינים עיקריים: הראשון - הקריירה נמצאת אצלם במקום ראשון בסדר העדיפויות על כל המשתמע מכך (השקעת משאבים, זמן, אנרגיה, מיתוג עצמי וכו'). שנית, הם משלמים את מלוא המחירים שהבחירה הזו גובה, לאורך זמן. זאת להבדיל מרבים אחרים שרואים עצמם כמכוני קריירה ומאד רוצים להצליח ולהתקדם לתפקידים משפיעים ומתגמלים, אבל לא מוכנים לשלם את המחיר הכרוך בפוזיציות הללו, לא מבינים שבמגזר העסקי כמעט ולא קיימת האופציה לתפקידים משפיעים במתכונת של תשע-חמש.
מדוע? כי מעסיקים מעדיפים להפקיד את גורלה של החברה בידיהם של אלה שמוכנים להשקיע בה כאילו הייתה העסק הפרטי שלהם, ומבחינתם די בצדק, ובאופן לא מפתיע רבים ממכוני הקריירה מסווגים כעובדי A - העובדים בעלי הביצועים הגבוהים ביותר בארגון, להבדיל מעובדי B שאינם בהכרח פחות מוכשרים, אך ביצועיהם נמוכים יותר, והם מכווני איזון בית-עבודה.
זה רק ספורט
האם אפשר להיות גם מכוון קריירה וגם מכוון איזון? התשובה היא חד-משמעית לא, בדיוק כמו שאי-אפשר להיות גם ספורטאי מקצועי וגם ספורטאי חובב. או שאתה ספורטאי מקצועי שמשקיע את כל-כולו בספורט, תוך תשלום שלל המחירים הפיזיים, הנפשיים, החברתיים והמשפחתיים שהמקצוע הזה דורש, או שאתה חובבן, מה שאומר שאתה מחוץ למגרש של המקצוענים.
ולמי שנדמה שהתחרות בעולם העבודה היא פחות אגרסיבית מאשר בעולם הספורט הוא טועה, היא רק פחות מוחשית וחוקיה פחות ברורים לקהל הצופים, על כן קל להם להתבלבל ולחשוב שאפשר גם וגם. אבל איך שלא מסתכלים על זה, הבית והעבודה נמצאים בקונפליקט מובנה ומתמיד, ולכן כל אחד צריך לקחת החלטה מי מהם נמצא במקום הראשון בסדר העדיפויות שלו, והיכן הוא מוכן לשלם מחיר גבוה יותר - בקריירה או במשפחה - מה שיכתיב האם הוא "מקצוען" או "חובב".
יתרה מכך, עבור מכווני הקריירה האמיתיים ההתלבטות הזו כמעט ולא קיימת, הם היו ונשארו מכווני קריירה גם כשנסיבות החיים שלהם השתנו, ולכן אלה המעידים על עצמם "הייתי מכוון קריירה עד שהתחתנתי/נולדו לי ילדים" בפועל הם לא באמת מכווני קריירה, שכן בחירה שאין לה מחיר היא לא רצינית/יציבה. ובדיוק מפה נובע הפער הגדול בין שיעור מכווני קריירה כפי שהם במציאות (כ 20%), לבין שיעורם כפי שהוא שעולה במחקרים (באחרון שנתקלתי נמצאו 48% מכווני קריירה, 54% בקרב צעירים), שהרי המחקרים הללו בוחנים את מה שאנשים אומרים (שאלונים), ולא את מה שהם עושים.
אמהות בעמדות מפתח
רק שבניגוד לחוקרים המתקשים להבדיל בין מכווני קריירה לאלה שרק מעידים על עצמם ככאלה, מעסיקים מבדילים בקלות, הגם שהם כולם נראים אותו הדבר. אז מה ההבדל? מעבר לעובדה שאישיותם של מכווני קריירה שונה מהותית, הם נשמעים אחרת לגמרי. הם מדברים על העבודה בצורה שונה לחלוטין, נקודת המבט שלהם אסטרטגית ולא טקטית, המסרים אחרים, כנ"ל השאלות שהם שואלים, האנרגיה שמוקרנת מהם וכו', זאת להבדיל ממכווני איזון שמספיק לשמוע מה הם לא אומרים כדי לדעת שהמשפחה אצלם במקום הראשון ולא העבודה.
זו הסיבה שמעסיקים לא מתבלבלים גם כשמדובר באמהות ל 4 ילדים, ולראייה, הנשים הכי מצליחות במשק הגיעו לתפקידי מפתח בעודן אמהות לזאטוטים. ושלא יעלה בדעתכם שמכווני הקריירה אוהבים את הילדים שלהם פחות (גם אם יש במחשבה הזו משום אליבי או נחמה), זה רק סדר העדיפויות שונה והוא לא יותר גרוע ממכוני איזון שחובבים חופשים ונופשים לרוב, כשהילדים אצל הסבתא.
אם תשאלו אותי, למי שאינו מכוון קריירה טוב יעשה אם לא ינסה בכוח לשחק במגרש הזה. גם אם יצליח להתקדם לתפקיד בכיר ומשפיע, בהעדר האישיות הייחודית של מכווני הקריירה צפויה לו מידה לא מבוטלת של סבל ותסכול, מה גם שסיכויי ההצלחה שלו לא גבוהים. עדיף לו שיסתפק בתפקידים פחות תובעניים, שהרי אפשר לנהל קריירה מספקת מאד (אם כי פחות מתגמלת) ועדיין לשמור על איזון בין הבית לעבודה. בהצלחה.
הכותבת היא מומחית שוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com