סיפורה של שפחה הבא? הלב מפרפר מהרגע הראשון

חוויית הקריאה ב"והלב הולך אחרון", ספרה החדש של מרגרט אטווד (הוצאת מחברות לספרות), הייתה מבחינתי נסיעה ברכבת שדים. העלילה רבת תהפוכות, עולה ויורדת, דוהרת לכיוון אחד, ואז חותכת לכיוון אחר, מתהפכת, מנערת קרביים. הלב הולך אחרון? הלב מפרפר מהעמוד הראשון. חלומות מוזרים היו לי בלילות שבהם קראתי בספר לפני השינה.

הגיבורים הם סטן ושרמיין, זוג נשוי נורמטיבי ושגרתי, שחי במכונית אחרי שאיבדו את ביתם בהתמוטטות הכלכלית הגדולה. לרוב האנשים אין עבודה ואין כסף, ואזורים שלמים הופכים לשכונות רפאים אחרי שבעליהם נטשו את הבתים משלא יכלו עוד לעמוד בתשלומי המשכנתה. קבוצות בוזזים, ונדליסטים וכנופיות רחוב עוברות מבית לבית, תולשות כל מה שאפשר למכור, גוררות נהגים מתוך מכוניות, מחסלות אותם ומשתלטות על הרכב.

העשירים גרים הרחק משם, על איים צפים פטורים ממס, בעוד סטן ושרמיין חיים על ג'אנק פוד ועל שאריות מפחי זבל, בלי מקלחת ובמנוסה מתמדת. בלילות הם בקושי עוצמים עין מאימת הכנופיות. רצח על לא-כלום ואונס קבוצתי הם תופעות שבשגרה. על משטרה אין מה לדבר ("כל הדברים האלה שאנחנו לא מעריכים עד שהם אינם", אומרת שרמיין). אין להם לאן לברוח, בקושי יש להם כסף לדלק.

על רקע זה קל להבין איך הם מתפתים לפרסומת שמחפשת משתתפים לניסוי חברתי, שבמסגרתו מקבלים בית ומקום עבודה בעיירה הניסויית אסימילציה, שנראית כמו עיירה מסרט משנות ה-50 ("היא בכוונה עוצבה כך, כי זו התקופה שהכי הרבה אנשים דיווחו שהם מאושרים"). איפה הקאץ'? בטח שיש קאץ', אבל אני מנסה לא לעשות ספוילרים. מכאן והלאה - על אחריותכם.

אחד הקאצ'ים הוא העובדה שהעיירה מוקפת בחומה ובעמדות שמירה. החומה אומנם מגינה על התושבים מפני הכנופיות האלימות שמאחוריהן, אבל היא גם מונעת מהתושבים לצאת החוצה. למעשה, הם חותמים - "מרצונם החופשי", כמובן - להישאר שם לתמיד. מקבלים בית, אוכל (מצוין) ומקום עבודה, ונותנים את החירות. אין ארוחות חינם. הם אסירים מרצון, וביותר ממובן אחד.

ההנהלה מקפידה מאוד שהמועמדים להצטרפות ל"פרויקט" ישקלו את הנושא ויבחרו באמת ובתמים מרצונם החופשי. עד כמה יש להם יכולת בחירה ורצון חופשי בתנאים שהם חיים בהם? שאלה. ומה עם מי שמתחרט על הבחירה שעשה? שאלה טובה. שאלת הרצון החופשי משתקפת בכל הספקטרום שבין ציות עיוור לסירוב פקודה, בין התנגדות חתרנית לשיטה לרובוטים צייתניים נטולי רצון משלהם.

 עטיפת הספר

על המסך בקרוב

המעבדה האנושית הזו היא כר פורה לעלילה מותחת, מבעיתה, אפלה ולרגעים רוויה בהומור אבסורדי. היא גם כר פורה להתבוננויות בבני אדם, במערכות יחסים ובמערכות כוח. בין אנשים, בין נשים וגברים, בין בעלי כוח לנטולי כוח. אחת מהעדשות המגדילות להתבוננות הזו היא סקס. יש המון סוגים של סקס בספר. מהכי שמרני להכי קינקי, מסקס רווי תשוקה לסקס בכפייה, ולכזה שהוא גם וגם - וכולם מרתקים ומעוררי מחשבה.

נוהגים לומר על אטווד שהיא סוג של נביאה, חוזה, מוכיחה בשער. ההצלחה הגדולה של הסדרה "סיפורה של שפחה" - המבוססת על ספרה, המתאר אמריקה שמרנית קיצונית ההופכת נשים לשפחות מין וילודה - באה גם בשל סמיכותה לבחירתו של טראמפ והערכים שהוא מייצג. קצת מטריד לחשוב על "והלב הולך אחרון" כנבואה על ההשלכות העתידיות של עוד התרסקות פיננסית, של פערים חברתיים גדולים מדי בין עשירים ועניים, של הפרטת בתי הכלא ורתימת הטכנולוגיה לצורכי דיכוי. כל הדברים האלה הם לא דיסטופיה, הם כבר קרו וקורים כאן, על כדור הארץ, מדי יום ביומו.

הסדרה שמן הסתם תופק בעקבות הספר תהיה הצלחה לא פחות גדולה מ"סיפורה של שפחה" (התסריטאים לא יצטרכו להתאמץ הרבה. הספר הזה ממש כתוב לסדרה). אבל עד אז, ולפני העונה הבאה של "סיפורה של שפחה" הממשמשת ובאה, מומלץ מאוד לקרוא את הספר.