דילמת השיתוף: מה לשתף ברשת ואיך להזהר מקנאה

השבור בולט מעל הכול
עידו גרינברג, בעלי mismas

מה לחשוף ברשת. "יש משהו מאוד חושפני בפרויקט שלי, #משפטאחדביום, כך שיש הרבה דברים מאוד חשופים שאני מניח על השולחן. הקו שמנחה אותי תמיד הוא שהכול צריך לעבור דרך הפילטר של FEEL GOOD. בעולם שבו התרסה וכתיבה שמעוררת דיונים פרובוקטיביים היא דרך קבע, אני בוחר להדהד את הדבר הטוב. זה משהו שהאפקטיביות שלו והבולטות שלו בהעברת מסרים מצליח לנצח את הפרעת הקשב שלנו בעידן החדש".

חיצי הקנאה ברשת. "בפרויקט הספציפי שלי כמות האנשים שהעתיקו, רכבו, עשו דברים דומים באופן מחשיד ובטיימינג מחשיד, היא בלתי נספרת. בהתחלה נפגעתי מזה מאוד, אבל היום אני יודע להסתכל על זה מעט אחרת. קנאה ברשתות החברתיות היא לרוב סמויה, והתוצר שלה הוא ציניות ועוקצנות שמהדהדות ביקורת סמויה. תופעת הטוקבקיסטים לא פוסחת על הרשתות החברתיות ולא מעט אנשים לא בוחלים בכתיבת דברים שככל הנראה לא היו נאמרים בקול רם. כשאתה אדם מבוגר, שעבר דבר או שניים בחיים, זה סביר, אבל אם אתה בן או בת נוער, ההשפעה של זה יכולה להיות הרסנית. הדבר השפוי ביותר שיש לעשות בזמן השוטטות ברשת הוא לזכור שמה שרואים הוא לאו דווקא המציאות, אלא סיפור שאנשים בוחרים לספר בדרכם, לטוב ולרע".

מושא קנאה. "מצג של הצדדים הזוהרים בלבד בחיים שלנו - שמהדהדים הצלחה, אושר, עושר, חיים טובים, הם מן הסתם פתח לביקורת, לצרות עין או ליצירת תחושה שהאושר שלנו 'נגזל' על ידי מישהו אחר. כולם חיים חיים מאושרים ורק אנחנו לא. זו, כמובן, אשליה. לדעתי, ככל שאתם יותר אותנטיים, עם כל הרע הנורא והמכוער שבחיים האלה, כך קהל העוקבים מתחבר יותר. אני לא חושש לשים את הצדדים הלא פוטוגניים שלי מול המצלמה ולהעלות אותם על הכתב. בעידן שבו כולם מחפשים את השלם, ה'שבור' מצליח לבלוט מעל הכול".

להתמודד עם קנאה. "או שאני לא משתף פעולה (התעלמות עובדת מאז כיתה ב׳, בערך) או ש'הורג אותם בנחמדות' - אני לא איש של חיכוכים. תמיד זה יהיה ממקום מלא הומור, שמוציא את האוויר מהבלון הזה שניפחו זה עתה".

 דילמת השיתוף - עידו גרינברג / צילום: רן יחזקאל

סתם יצאת אידיוט
רוני שינקמן, סופרת

מה לחשוף ברשת. "אין לי ממש דילמות מה להעלות והאם יקנאו בי, זה היתרון שלי בכך שאני לא מראה עד כמה החיים מושלמים, כי הם לא. אני מעלה את הדברים הרעים שקורים לי (חולי, ריבים עם בן הזוג, התמודדויות נפשיות שאני חווה), ולצד זה את הרגעים השמחים כמו ביקורים במסעדות או בילויים עם חברים. כששומרים על איזון מאוד קשה לקנא בך, כי מבינים שלא תמיד הכול ורוד.

"אני חושבת שכשאתה חושף את ה'פצעים' שלך, לאנשים הרבה יותר קל לשמוח בשמחתך, וכשיש רגעים מאושרים אף אחד לא באמת כועס עליך שהם קיימים. לאנשים קשה לראות אנשים שמאושרים כל הזמן ושהכול טוב אצלם בחיים, כי זה לא באמת אמין, וזה גם לא קורה אצל כולם, מה שמעלה את השאלה אצל אותם 'קנאים': 'למה הוא כן ואני לא?', כי זה סוג של לא פייר שלאחרים יש חיים מושלמים כשאתה צריך להתמודד עם משברים. אני חושבת שבשנה האחרונה כל עניין החיים המושלמים הולך ומאבד את זה, ואנשים כבר לא מתעקשים כל כך להראות את החיים האלה, אלא להפך - להציג צד אחר וחשוף יותר, כי הבינו שזה מה שמקרב".

חיצי הקנאה ברשת. "ובכל זאת, קנאה יכולה לבוא לידי ביטוי בתגובות מרושעות שאין להן בסיס. נגיד, על הספר קיבלתי כמה תגובות כמו 'אין לך כישרון', שזה מצחיק, כי אם אין לי כישרון אז למה הספר שלי נמכר? אבל אותם אנשים שאין להם אומץ לעשות את הצעד הזה בעצמם, או שכותבים ולא הצליחו להגיע להרבה קוראים, מתקשים לעכל שמישהי שכותבת על אהבה בגיל 25 יכולה להבין בזה משהו באמת".

להתמודד עם קנאה. "לרוב אני עונה בצורה שמוכיחה לבנאדם שהוא סתם יצא אידיוט".

 דילמת השיתוף - רוני שינקמן / צילום: שחר תמיר

קנאה זה דבר ממריץ, מריץ
אסתי זקהיים, שחקנית, יו"ר ארגון שח"ם

מה לחשוף ברשת. "הדילמות שלי הן בעיקר על פרטיות של אנשים אחרים. הבנתי שלא משנה מה, אנשים הם אנושיים, חלק מהאנשים יקנאו, חלק יפרגנו, חלק ישנאו, חלק יאהבו. מי שמתלהם ומתאכזב מפוסט אחד, ולא רואה את המכלול, ולא מבין שיש מורכבות ושהדברים הם לא שחור לבן, מוזמן לאנפרנד אותי. פוסטים מופלאים ומרטיטים בעיניי, הם אלו שנותנים לנו הצצה פנימה, לרועד, לשביר, לחיים. אלו שמעוררים הרהור, שנוגעים בשאלת המשמעות שלנו בעולם. אז אני מרשה לעצמי להיות פגיעה. וכועסת. אבל משתדלת לא לכתוב על אחי או אמא שלי או הילד שלי. רק בתחומי העצמי, אני, שלי".

קרה שנעלבת מתגובה והסרת פוסט?
"כן. ומחקתי בלי להתבלבל. גם קרה לי שאנשים נעלבו או חשבו שהפוסט לא ראוי או לא נכון לי, וביקשו שאוריד. הורדתי. יש תגובות כל כך מעליבות, משפילות ומרדדות את השיח. כאלה ששולחות אותי בחזרה לאושוויץ או לעזה עם כל השמאלנים. שמאחלות לי מוות בייסורים ואונס פלוס לינץ'".

חיצי הקנאה ברשת. "קנאה זה דבר נהדר. ממריץ. מריץ. קנאה ממיתה כשאין לה מוצא, כשמזינים אותה. יש קנאה בריאה ויש קנאה ארסית ושונאת. אני חושבת שקנאה נוכחת היום יותר בעידן הרשתות, כי הכול זמין ואתה רואה עוד ועוד אנשים ויש הצפה. נראה לך שכולם נהנים - רק אתה עובד, כולם מצליחים ומצטלמים לסדרות ולסרטים - רק אתה לא הולך לאודישנים. כולם בחופשה - חוץ ממך. כולם בפתיחות ובמסיבות - ורק אתה טובע באפרוריות".
להתמודד עם קנאה. "אני לא אוריד את זה אם זה בתגובות, אבל אני אגיב לזה, או שאשאל למה. מעניין אותי למה הם חושבים שיש במה לקנא. אני תמיד יכולה ללמוד מזה, מה אני משדרת וכמה רחוק מזה אני מרגישה".

יום בחיי
אבנר ברנהיימר, יוצר ותסריטאי

מה לחשוף ברשת. "אני פחות ופחות משתף ברשתות חברתיות. הרבה פחות תמונות ועוד פחות דעות. הגיגי נפש סוערים ממילא כמעט ולא פרסמתי, בשביל זה יש לי את עצמי, חברים אמיתיים ומשפחה.

"הפייסבוק מזמן הפך למקום מאוס לפרסם בו, והוא נשלט כיום על ידי טרחנים כפייתיים וגרפומנים, שלא מסוגלים לעבד מחשבה אחת או תחושה בראש לבד עם עצמם לפני שהם משתפים את חבריהם בפנינים. את האפליקציה מחקתי מהטלפון מזמן, ואני נכנס לפייסבוק פעם בשבוע במקרה הטוב, בעיקר כדי לגלות שלא הפסדתי כלום מלבד כמה ימי הולדת".

דילמות. "מדי פעם יש דילמה אם לפרסם משהו או לא. לפעמים זה החשש מלנקר עיניים, בעיקר נסיעות לחו״ל. היו כמה נסיעות שהחלטתי מראש לא לשתף בהן את חבריי מחשש שייראה שאני נוסע יותר מדי, מה שלחלוטין נכון.

"לפעמים התלבטתי בנוגע לפרסומים פוליטיים שחששתי שיפגעו בי. כגבר אשכנזי, חילוני, שמאלני והומו, שמעדיף אזורים אפורים על שחור ולבן, אני חי באווירת טרור ברשתות החברתיות, וכבר לא בא לי לשלם את המחיר. מדי פעם ניסיתי לפרסם איזו אמירה מורכבת, רק כדי לגלות שהקריאה של הדברים היא לרוב פשוטה, פשטנית ופופוליסטית, נגועה בפוליטיקלי קורקט קורבני של פוליטיקת הזהויות, והחלטתי לחסוך מעצמי את התענוג. אני גם חושב שלכתוב משהו בעל ערך פעם ב... - מייצר יותר אימפקט. תמיד הייתי יותר בקטע של הארד טו גט".

טוויטר. "לטוויטר נרשמתי והחלטתי שאם אצייץ משהו, אבקש שיהרגו אותי. כל הציוצים הבלתי נסבלים של אנשי תקשורת ופוליטיקאים, זה כמו מסיבה של כל הילדים הבלתי נסבלים בשכבה. כמה רעש על כלום. וכמה משעמם".

קנאה ברשת. "אני באמת לא מקנא במי שמקבל מאות לייקים יותר ממני או תגובות. זה באמת פתטי בעיניי, וכשאני מוצא את עצמי סופר לייקים על משהו שכתבתי, בא לי להקיא מעצמי".

להתמודד עם קנאה כלפיי. "למי שמקנא בי אני מציע לעשות 'יום בחיי אבנר ברנהיימר' וזה יעביר לו את הקנאה מיד".

 אבנר ברנהיימר / צילום: איליה מלניקוב

לא נעים לי להעלות
עינת שרוף, זמרת

מה לחשוף ברשת. "יש לי דילמות לגבי מה להעלות. אני בדרך כלל לא מעלה הרבה לרשת, אבל לפעמים אני נמצאת עם חברה שמעלה הכול לפייסבוק ולאינסטגרם וכשאני איתה אני מתפתה. אחר כך אני בדרך כלל מצטערת על זה, ותוהה מה חשבתי לעצמי כשהעליתי את זה".

חיצי הקנאה ברשת. "פעם העליתי איזו תמונה מחופשה במיאמי ומהתגובות הבנתי שזה עורר קנאה, ומיד הורדתי. אני לא רוצה לעשות רע לאף אחד, ואני חושבת שתמיד צריך לחשוב כשמעלים דברים לרשת שיש אנשים שלא יכולים או שאין להם, וזה לא נעים לשים להם את זה בפרצוף. כל ההוויה שלי זה לעשות שמח לאנשים, לא להיפך. גם כשאני נמצאת באירועים ורואה את כולם סביבי מעלים סטורי ומתייגים, לא נעים לי להעלות, מה אם מישהו יראה את זה וייעלב שלא הוזמן לאירוע? זה לא משהו שאני רוצה לגרום למישהו".

 דילמת השיתוף - עינת שרוף / צילום: אלה אוזון

לא לנקר עיניים
דפנה לוסטיג, מגישה ברדיו תל אביב

מה לחשוף ברשת. "כמעט ואין לי דילמות כאלה, כי הגבולות שלי די ברורים. משפחה כן, רגעים אינטימיים מדי לא. אני אשתף רגעים מביכים שלי, אבל אשתדל שלא להביך את האנשים שאני מעלה בסטורי. פעם אחת העליתי סטורי של ג'וני, בן זוגי, נוחר בלילה. מה זה נוחר, נותן קונצרט. עוקבות העירו לי שלדעתן זה רגע פרטי מכדי לשתף, ובדיעבד הבנתי שהן צודקות והסרתי את הסטורי".

חיצי הקנאה ברשת. "אני לא מפחדת מקנאה ואני גם לא מפחדת להתחרט. אם יצאתי לבילוי והעליתי תמונות שלי ושל החברים שלי עושים שמח וקצת שיכורים, כי באותו רגע היה נדמה לי שאנחנו מה זה מגניבים, וקמתי בבוקר וראיתי את זה ואמרתי לעצמי 'וואט דה פאק, את מי זה מעניין', אז אני מסירה וממשיכה הלאה. כמו שאריאנה אומרת - ת'נק יו, נקסט. אני לא אהסס לשתף תמונות מחופשה או ארוחה או בילוי או שופינג, אבל אני כן אקפיד שהכול יהיה במידה ולא מנקר עיניים, ואם צריך אני גם אצחק על עצמי, כי לפעמים צריך. ואם בסופו של דבר, אחרי כל זה, מישהו מקנא, זה גם בסדר. גם אני לפעמים מקנאה בתמונות של אחרות ואחרים ממקומות משגעים או סתם, מקנאה כשנראה לי שמישהו שאני עוקבת אחריו הצליח להגיע למקום של חופש אמיתי, לא משנה איפה, או ראה הופעה בחו"ל שהייתי מתה לראות ואני בבית קבורה עם הכביסה".

להתמודד עם תוקפנות ברשת. "זכורות לי תגובות מלאות שטנה בהקשר לפוסטים פוליטיים, ואם מדובר בתגובה אלימה במיוחד, אני אחסום את המגיב. על כל תגובה שהיא ביקורתית אך מנומסת - אענה".

 דילמת השיתוף - דפנה לוסטיג / צילום: שוקה כהן