בחמישי הקרוב, 47 יום לבחירות, יגיע הדד ליין להגשת הרשימות שמתמודדות על מקום בכנסת ה-21. בצד הימני של המפה צפוף, צפוף מאוד. במפלגה הגדולה בגוש, הליכוד, חוששים שמפלגות קטנות לא יעברו את אחוז החסימה, מה שיוביל לאיבוד השלטון. בהודעה שהוציאו בליכוד נטען כי "חייבים לגלות אחריות ולפעול ללא דיחוי לאחד את כל הכוחות מימין, אחרת גוש השמאל ינצח".
המצב הזה החזיר כמה מחברי הליכוד לאירועים בבחירות 1992. אמיר אוחנה נזכר: "ב-92' הימין קיבל יותר קולות והסיבה שרבין עלה והביא את אוסלו זה שמפלגות לא עברו את אחוז החסימה". צחי הנגבי הוסיף כי "זה מזכיר לי את הסיפור של אמא שלי והתחיה, ומפלגות שב-1992 פשוט זרקו שלטון ימין לפח". גם זאב אלקין, גדעון סער וציפי חוטובלי שיחזרו לאחרונה את טראומת 1992. אבל האם העובדות תומכות בלקח שנצרב בתודעת חברי הליכוד?
דילמת ההצבעה למפלגה גדולה אל מול מפלגות אידאולוגיות קטנות, העסיקה את הבוחרים גם ב-1992. במפלגת העבודה הזהירו "או שאתה בעבודה, או שאתה נותן מרצ לשמיר", בעוד הליכוד רץ עם הסלוגן הקליט "ליכוד 1 גדול מול כל השמאל". למפלגות הקטנות הייתה סיבה טובה לחשוש: אחוז החסימה הועלה אז מ-1% ל-1.5%. התחיה, למשל, קיבלה אז 1.2% מהקולות. קרוב, אבל לא מספיק.
ארבע מפלגות ימין - התחיה, המפלגה הליברלית החדשה, גאולת ישראל, ומפלגת התורה והארץ - אכן "שרפו" יחד 65,185 קולות. ארבע מפלגות הימין שכן נכנסו לכנסת - הליכוד, צומת, המפד"ל ומולדת - קיבלו יחד 1,009,427 קולות. כל מפלגות הימין, כולל הקולות האבודים, קיבלו 1,074,612 קולות, וביחד עם יהדות התורה הגיע המספר ל-1,160,779.
מהעבר השני קיבלו העבודה ומרצ ביחד 1,157,477 קולות. ביחד עם חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע), קיבל גוש השמאל 1,260,811 קולות. אם כן, גם בצירוף הקולות שלא עברו את אחוז החסימה, קיבל גוש הימין פחות קולות מגוש השמאל. אז על מה מתבססת הטענה שהימין קיבל יותר קולות מהשמאל? ככל הנראה על הקולות של ש"ס, שנתפסת היום כשותפה טבעית בגוש הימין. אבל ש"ס הצטרפה ב-92' לממשלת רבין וב-99' לממשלת ברק.
ב-1992, העבודה קיבלה 44 מנדטים ומרצ 12. לראשונה מאז קום המדינה, חברה מפלגת העבודה לחמשת הח"כים במפלגות הערביות, שתמכו בה מבחוץ, והבטיחו גוש חוסם של 61 ח"כים. לצד הח"כים הערבים, ישבו באופוזיציה 53 נציגים: 32 מהליכוד, 8 מצומת, 6 מהמפד"ל, 4 מיהדות התורה, ו-3 ממולדת.
אם נוסיף לליכוד את הקולות שאבדו למפלגות הקטנות ונחלק מחדש את המנדטים, נגלה שהליכוד יכול היה להתחזק בשני מנדטים על חשבון העבודה. בקרב הצמוד בין הגושים, לשינוי כזה יכלו להיות השלכות דרמטיות, והשמאל היה מאבד את הגוש החוסם. אבל האם זה היה מספיק בשביל שתקום ממשלת ימין, כפי שטוענים חברי הליכוד? לא בהכרח.
חשוב לציין שההחלטה על מי להטיל את הרכבת הממשלה נמצאת בידי הנשיא. לא דרושה לכך הסכמה של רוב חברי הכנסת, אלא הערכה של הנשיא, שנועץ עם נציגי הסיעות, כי למועמד יש סיכוי טוב להרכיב ממשלה. אף שהחוק לא מחייב זאת, הרכבת הממשלה מוטלת לרוב על ראש המפלגה הגדולה. רק פעם אחת, ב-2009, היא הוטלה על ראש המפלגה השנייה בגודלה, כשהנשיא הטיל את המלאכה על בנימין נתניהו, שהליכוד בראשותו קיבל מנדט אחד פחות מ"קדימה". יש גם תקדימים שבהם המועמד נכשל בהרכבת הממשלה. כך היה למשל ב-1984, כשהנשיא הטיל את המשימה על שמעון פרס, שנאלץ לבסוף להקים ממשלת אחדות עם שמיר.
המפלגה הגדולה ביותר ב-1992, בפער ניכר, הייתה העבודה, עם 12 מנדטים יותר מהבאה אחריה. גם עם מעבר של שני מנדטים בין הגושים, רבין היה נותר המועמד הראשון להרכבת הממשלה - והיה קשה מאוד לערער על כך. בנקודה הזאת נגמרות העובדות ההיסטוריות, ואפשר להתחיל להשתעשע בתרחישים שונים. הקמת ממשלת ימין היא רק אחד מהם, ובוודאי לא תוצאה מתחייבת של הצלת הקולות האבודים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
