להוביל את המחנה הלאומי-דמוקרטי

הרבה טעויות הביאו את מפלגת העבודה למצבה, אבל איחוד נכון יאפשר לה לחזור למרכז המפה הפוליטית

פעילות מפלגת העבודה ביום הפריימריז  / צילום: שלומי יוסף
פעילות מפלגת העבודה ביום הפריימריז / צילום: שלומי יוסף

במפלגת העבודה היה יום פריימריז שמח, ונבחרה רשימה נהדרת של אנשים. אילו הייתי נשאלת ביום א' מה יהיה אחוז ההצבעה, הייתי מעריכה אותו ב-50%. למרות כל הסקרים והתחזיות, בפריימריז יוצאים להצביע "המעורבים"; אלה שמרגישים מחויבות למפלגה או לנבחרים שלה. זה טוב שיצאו להצביע ואפשר היה לראות בתורים את הוותיקים ואת המצביעים החופשיים זה לצד זה. אבל ניתן היה גם לשמוע בתורים רחש של חברי המפלגה, שאומרים שבבחירות עצמן יצביעו למי שיוכל להחליף את ממשלת הליכוד, כלומר איפה שיהיה המומנטום.

ולכן השאלה שחייבת להעסיק היום, ב"שש אחרי הפריימריז", את מי שנבחרו, היא האם התהליכים שעברה המפלגה בחודשים האחרונים הם הפיכים. אלה מאתנו שגדלו בה, ורק מיעוט מהמתמודדים והמתמודדות המצוינים הוא כזה, מסתכלים כבר לא מעט שנים על ביתנו ומתקשים לזהות את תנועת העבודה האידאולוגית והשורשית, וגם זאת שהשלטון היה לה טבעי לחלוטין - בין אם עמדה בראשו ובין אם הצטרפה אליו.

בעשור האחרון כאילו אבד לה האינסטינקט השלטוני. אפשר היה, וגם לגיטימי, להתנגד למשל למו"מ שניהל יצחק הרצוג כיו"ר המחנה הציוני לכניסה לממשלת נתניהו. אבל חובה להבין את ההשלכות של העניין על יכולתה של העבודה להציע חלופה שלטונית. והאמת בעניין זה היא כואבת אך חיונית - היעדרה של העבודה מהממשלה במשך שנים ארוכות כל כך פגעה בהעמדת הדור החדש של הדרג הביצועי במפלגה.

לצד זאת אסור להתעלם מכך שמילים נרדפות לזהות האידאולוגית של העבודה נעלמו והפסיקו להיות מזוהות איתה - ביטחון, יהדות, פטריוטיזם, ממלכתיות והתיישבות. אסור להתעלם מהדה-לגיטימציה שעשה הימין הלא-ממלכתי בראשות בנימין נתניהו, לשמאל, ועם זאת לא נלחמנו די על החלקים האלה בזהות שלנו. אלה מאתנו שהיו מוטרדים מזה ממש, החרישו בעיקר כי חברי המפלגה נוטים יותר שמאלה ממצביעי המפלגה. יכול להיות שזהו הסבר מורכב אבל הוא משמעותי מאוד לכל מי שרוצה לנתח בכנות את השחיקה במעמד המפלגה.

בנוסף, וזה כבר מתחבר לאירוע קשה מהעת האחרונה, והוא תפקידה של המפלגה כציר המאחד של מחנה המרכז-שמאל. ההחלטה של אבי גבאי להיפרד מציפי לבני, מעבר לאופן האגרסיבי, היא פגיעה עמוקה בתפקיד ההיסטורי הזה, וגרמה לי באופן סופי ולאחר לבטים להודיע שלא אתמודד הפעם. לאורך שני עשורים "הבייס" של המחנה נשחק בעמדותיו ממערכת בחירות אחת לשנייה, ולמעשה פיצל את קולותיו באופן שיטתי.

בגלל זה החיבור הרצוג-לבני היה כל כך משמעותי ועל כן היה צריך להתמיד בו, אולי גם להיכנס לממשלה (אני מודעת לכך שאלה דברי כפירה בתוך המחנה) ולכל הפחות להמשיך את המחנה הציוני בחיבורים נוספים בבחירות 2019 עד כדי שיתפרש ויהיה "המחנה הדמוקרטי-הלאומי".

על כן יום הפריימריז היה חשוב כזריקה מרץ, אולם הקמפיין האמיתי החל כשהקלפיות נסגרו.

הרשימה שנבחרה היא מעולה. כל רשימה שהייתה נבחרת במפלגה הזאת הייתה טובה. אבל גם המנצחים יודעים שזה פשוט לא מספיק בזירה הפוליטית הנוכחית. למפלגה יהיו יותר מנדטים מהתחזיות, אבל כדי שמפלגת העבודה תחזור למקומה ההיסטורי, כחלופה שלטונית, היא חייבת להיות התשובה של המחנה הדמוקרטי-לאומי למחנה השמרני-לאומי, ודאי למרכיבים הלאומניים שבו.

הפריימריז יכולים להיות קצה של מסלול המראה, אבל גם זאת לא תוכל להביא בשורה לתומכי המפלגה מבלי שיצטרפו אליה כוחות אחרים, גם כאלה שלא מזמן ובאופן כפוי, הופרדו ממנה.

הכותבת היא חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה