רוקסן גיי לא עושה הנחות - לא לעצמה ולא לקוראים

כש"רעב" של רוקסן גיי יצא לאור בארה"ב, הוא הפך מיד לרב מכר, ובצירוף מקרים מוצלח הוא השתלב גם עם קמפיין MeToo#, שהושק זמן קצר לאחר מכן, והפך אותו למה שכינו מבקרים "הספר הכי נכון של התקופה" (בארץ יצא לאחרונה בהוצאת בבל). שלא יהיו אי הבנות - הספר לא זכה בתואר מנימוקים של תקינות פוליטית, או רק משום שגיי היא אישה, שחורה וקורבן אונס, אף שהיא כל הדברים הללו.

גיי היא סופרת אמריקאית, בת להורים מהגרים מהאיטי; היא פרופסור באוניברסיטה; עורכת ומבקרת תרבות; מייסדת של הוצאה לאור ושל מגזין לשירה ופרוזה; כותבת טורי דעה בניו יורק טיימס ובעיתונים נוספים וגם מחברת של קומיקס מצליח (World of Wakanda בהוצאת מארוול, מה שהיה הבסיס ל"הפנתר השחור"). היא נחשבת לאחת הדוברות הפמיניסטיות החשובות של דורנו, ואף שהיא מכנה את עצמה באירוניה "פמיניסטית גרועה" (זה שמו של קובץ מאמרים שכתבה, שהיה רב מכר וגם כיכב ברשימות של "10 הספרים שכל פמיניסטית חייבת לקרוא") - היא פמיניסטית נהדרת, והקול שהיא משמיעה הוא ייחודי, נוקב, עוצמתי.

גיי כותבת על תולדות הגוף שלה ועל מערכת היחסים שלה איתו, שבה משתקפות מערכות היחסים המסוכסכות עם הגוף של רבים ובעיקר רבות מאיתנו. הכנות שלה מצמיתה ממש. החל בתיאור של אונס קבוצתי מחריד שעברה, המשך בבושה ובשנאה עצמית שפיתחה ("לספר את הסיפור של הגוף שלי פירושו לספר על בושה") וכלה בתיאור חייה כאישה שמנה מאוד (בשיאה שקלה 266 קילו), שהעולם נועץ בה מבטים, משפיל, והכי גרוע - עושה שיימינג במסווה של "דאגה לבריאותה".

גיי לא עושה הנחות לא לעצמה ולא לקוראים. הדיוק והצלילות הופכים את הקריאה לחוויה מטלטלת. "יש הרבה כינויים מכובסים לנשים שמנות", היא כותבת. "היא יכולה להיות עגלגלה, מלאה, עתירת חמוקיים, רכה, שמנמנה, ‘בריאה’, שופעת, גדולה, כבדה, חסונה, מרופדת, מדושנת, בריאת בשר, כבדת בשר או ‘מלאה במקומות הנכונים’. בלשון לא נקייה, אישה שמנה יכולה להיות דאבה, שמנטוזה, בהמה, רולה, קובבה, פרה, דובה, פילה, היפופוטם, לווייתן, חזירה, פחמימה, מפוטמת, בטטה, הר, ממותה, גודזילה, טנק ועוד כהנה וכהנה" (שאפו למתרגמת, דבי איילון, על התמודדויות לא פשוטות בתרגום הספר הזה). "כל המונחים האלה נועדו להזכיר לאנשים שמנים שהגופים שלנו אינם נורמליים. הגופים שלנו בעייתיים עד כדי כך, שיש להם מילון משלהם".

העוצמה של גיי היא לא רק בתיאור החד והמדויק, אלא גם בניתוח של מנגנונים חברתיים ותרבותיים החלים על כל אישה באשר היא, מחן אמסלם-זגורי ועד קייט, הדוכסית מוויילס: "מגזינים רכילותיים מעדכנים אותנו ללא הרף במה שקורה לגופים של נשים מפורסמות, כדי לוודא שאנחנו, האחרות, נישאר בתלם. תנודות המשקל של נשים מפורסמות זוכות למעקב צמוד כאילו היו מניות. כשידועניות נכנסות להיריון, הגופים שלהן נתונים לפיקוח צמוד. אחרי שידוענית יולדת, מתבצע מעקב שקדני ומתועד אחרי המידה שלה, עד שהיא דומה שוב לאישה הרזה להפליא שהיכרנו פעם. גופי ידועניות מספקים את אמת המידה הבלתי אפשרית שאליה אנחנו חייבות לשאוף בכל זאת. ידועניות מבינות את כלכלת הרזון, ורובן משתתפות בה בחפץ לב. למשל ברשתות החברתיות, שם הן מצטלמות לסלפי בלחיים שאובות פנימה כדי להיראות כחושות אף יותר. ככל שהן תופסות פחות מקום, כך הן משמעותיות יותר".

אף שגיי מודעת לכל אלה, היושר שלה לא מניח לה להשתכשך באמבט "אני אוהבת את עצמי כמו שאני". "אני שונאת את עצמי", היא מצהירה, "ובעצם, החברה אומרת לי שאני אמורה לשנוא את עצמי, אז אני משערת שלפחות את זה אני עושה נכון". ספר מומלץ מאוד, בכל מגדר ומשקל.