"רק בני אדם"

התנהגות המשטרה ראויה לציון. רשמים מאירועי מחאת הקהילה האתיופית

הפגנת יוצאי אתיופיה ב-30 בינואר 2019 נגד אלימות משטרתית / צילום: שלומי יוסף
הפגנת יוצאי אתיופיה ב-30 בינואר 2019 נגד אלימות משטרתית / צילום: שלומי יוסף

תוכנית הפעולה שהכינה משטרת ישראל למחאה אתמול (ד') בתל-אביב נגד האלימות המשטרתית כלפי ישראלים חברי הקהילה האתיופית עבדה עד השעה 21:30 בערב כמו שעון. מה זאת אומרת בפועל? מקצת לפני השעה 14:30בצהריים ועד סוף אירועי המחאה הרשמיים, המשטרה שמרה על "לג" מאחור. נוכחת לא נוכחת. מאפשרת למוחים מרווח נשימה, עצמאות ואפילו מעין אוטונומיה לאחת מהמחאות הארוכות שבמהלכן נחסמו נתיבי איילון (צפון ודרום) למשך שעות.

במהלך חסימת נתיבי איילון, השוטרים בשטח, שלא היו רבים (לכאורה), אפשרו למפגינים לרדת בחופשיות לנתיבי איילון ולחסום אותם למספר שעות, מבלי שיצרו איתם כלל מגע. לצורך כך המשטרה "פיקחה" מרחוק על הנעשה ואפילו עשתה ניסיונות יצירתיים לעקר את החסימה של איילון דרום, ואפשרה ביצוע פניית פרסה המונית (שלא בטוח שנראתה עדיין בישראל), במהלכה ביצעו מאות רכבים פניית פרסה בנתיבי איילון והופנו למחלף ההלכה. באיילון צפון, אגב, הטריק הזה פחות אפשרי.

הסוף הרשמי של המחאה היווה את האות לחלק האחרון של אירועי היום, והוא המחאה האלימה שפרצה ברחובות תל-אביב ובכניסה לתחנת הרכבת סבידור מרכז (ובחניון האוטובוסים). במהלך ההתפרעויות נפצעו 6 שוטרים קל, ו-11 צעירים נעצרו. האם זו הייתה פרובוקציה מתוכננת של המשטרה, כנטען על-ידי מפגינים, שלמרות ש"נכחה לא נכחה" כל היום, בחרה לחכות למפגינים בכוחות מתוגברים ובפרשים בכניסה לרכבת מרכז - או תגובת נגד של המשטרה לאלימות שפרצה בסוף המחאה? תשובה לא בטוח שנקבל, אבל תהיות יש.

למרות ההתפרעויות בסוף, חשוב לציין כי לפחות בתחנת סבידור, שם נכחתי, רק קומץ של מפגינים לקח חלק בהפרעת הסדר האלימה, כאשר לצדם קהל מוחים וגם סקרנים, שבחלקם מנסים להרגיע את הרוחות. בסוף זה קצת הרגיש כי כל אחד מ"הצדדים" מחכה שהשני יעזוב את המקום. כולם בסופו של דבר הלכו הביתה.

התנהגות המשטרה ראויה לציון, לפחות בחלקים בהם אני נכחתי, וכמובן שהם אינם מעידים על כלל האירועים. בעיר המשטרה שמרה על איפוק. זאת היא עשתה תוך שהיא נמנעת ככל האפשר מיצירת מגע עם המפגינים והשתמשה בכוח רק כמוצא אחרון.

יחד עם זאת, עדיין לא ברור כלל מדוע המשטרה לא יכלה להמשיך בתוכנית הפעולה בה דבקה בשמירת מרחק, ובחרה להיות בכוחות גדולים שהזכירו יותר היערכות למשחק כדורגל טעון. האם היה צורך בכל הכוחות הללו - זו אחת מהשאלות שתישאלנה כנראה בקרוב.

ויש גם נקודות חיוביות: בשונה מהמחאה שפרצה לאחר הכאתו של החייל דימאס פקדה על-ידי שוטרים בשנת 2015, הפעם נראה שבאמת היה ניסיון הידברות, והמחאה - למרות שלא היו לה מנהיגים ברורים - תפסה כיוון חיובי, מלא אופטימיות ואמונה שהגיעה השעה להכרה אמיתית בישראלים האתיופים.

גם אחדות הייתה במחאה, במהלכה יצא לי לשוחח עם עשרות מהמפגינים שהגיעו מכל קצוות הארץ: מגדל העמק, כפר יונה, נתניה, חדרה, פתח-תקווה ועוד. פגשתי מספר צעירים בני גרעין "במדבר" עם ניצוץ בעיניים, "לשנות". גם חיילים בסדיר ובמילואים היו שם, וגם עובדי ציבור, כולם מאמינים שהשינוי אפשרי. אם לא, הם לא היו שם. והיו גם צעירי העדה, שהיו צעירים מדי כדי להבין את אירועי המחאה הקודמת. אתמול הם אמרו לי שהם מבינים את המשמעות של שינוי כבר עכשיו, על העתיד שלהם ובעיקר של ילדיהם.