בשש בבוקר עלינו על טיסה שתיקח אותנו למסע אל תוך התכווצויות הלב: אבא-אמא וארבע ילדות בחיפוש אחר משמעות

בית הספר יחכה, גם הגן והעבודה • אבי ועדי לקחו את ארבע הבנות שלהם לשמונה חודשים ביבשת אמריקה - מדרום לצפון • ולפני שנגיע לאיך, הוא משיב לשאלה למה? • מדור חדש ב-G: דרום אמריקה בסטיישן

ההורים אבי ועדי והבנות / צילום פרטי
ההורים אבי ועדי והבנות / צילום פרטי

וואו, איזה אומץ! כולם אמרו, ואני לא הבנתי על מה הם מדברים. הרי אנחנו בורחים. בורחים מבשורה שיכולה להגיע בכל רגע, בורחים מחיים שנכנסו למסגרת מקובעת מדי בגיל צעיר מדי, מעבודה שממשכנת את ההווה, מבתי ספר שאומרים מה צריך להיות, מפוליטיקה מסריחה שממחזרת את עצמה, בורחים מכל השיט. נוסעים למסע להחזרת החיים.

זה התחיל לפני חצי שנה. פתאום היא אמרה שאולי ניסע. ניסע לטיול ארוך ונעשה פאוז על החיים. נעזוב את העבודות, בית הספר יחכה, גם הגן, גם הגנון. ניקח את ארבע הילדות שיש לנו - ופשוט ניסע. סובבנו את הגלובוס הווירטואלי והוא נעצר על אמריקה. היבשת. בדקנו כמה כסף יש לנו בהשתלמות, גישוש אצל הבוסים, ויאללה, כרטיסי טיסה. עכשיו נשאר רק להתמודד עם הבריחה.

איך לעזאזל הגענו לגיל 40. רק לפני שנייה הכרנו בצבא, נסענו לטיול הגדול והתרגשנו מרישיקש. למדנו, התראיינו, התקבלנו, התחתנו, הולדנו, חתכנו, הקרחנו. ופתאום אמצע החיים - והכול שגרתי. יש עבודה מתגמלת, יש משפחה מאתגרת, יש בית שנעים בו, וחברים שכיף לאכול איתם במסעדות יקרות מדי בעיר מגניבה מדי. אבל קשה להתרגש ממשהו.

עוד מעט טסים / צילום: פרטי
 עוד מעט טסים / צילום: פרטי

אז זרמתי איתה. מה כבר יש להפסיד חוץ מאת הכול. אמרתי כן, וזה לא הזיז לי. אין לי מושג למה. למה מה שלאחרים נראה כמו טירוף - לי נראה כמו הדבר הטריוויאלי ביותר לעשות. לא באמת התלבטתי. ידעתי שאין לי ברירה. אנחנו חייבים לעשות את זה. חייבים לברוח. יש לי יותר ממה שאי פעם חשבתי שיהיה לי, זו האמת. אבל מבפנים הרגשתי שאני נרקב, זו גם אמת. מפסיק להתרגש, לא מצליח לפנטז. עוד בקבוק יין בערב, עוד 15 ק"מ בבוקר, אבל האנדורפינים מתייבשים מהר והמוח נשאר בוואקום. וואקום רגשי שצורב בלב שמפסיק להתכווץ. ולב שלא מתכווץ הוא לב במוות קליני שזקוק להנשמה. ומהר.

פרסמנו מודעה בקבוצה המשמימה של השכונה הבורגנית: דירה להשכיר לשמונה חודשים - מרוהטת פלוס נטפליקס. הודענו במכתב למחלקת הרישום באגף החינוך, ביטלנו את 17 החוגים, וסיפרנו לבנות שזהו - נוסעים. לגדולה, בת 11, נצצו העיניים. השנייה, בת 8, נתמלאה אושר שתפסיד חצי שנה של בצפר. כשהבינה שהעניין כרוך גם בפרידה מהחברות והאינסטוש הציבה אולטימטום: טלפון עכשיו. השלישית, בת 5, דרשה שנבקש רשות מהגננת. ביקשנו. והקטנה - בת שנה וחצי - מלמלה "חנה חנה". המטפלת הרי הכי חשובה.

הצ'ק ליסט התמלא בעשרות Vיים כחולים ועכשיו נותרה משימה אחרונה בהחלט: לברוח על אמת. כי לטוס ליבשת אחרת זו לא חוכמה. גם לא להתפטר. אבל לברוח במלוא מובן המילה - ובכן, זו כבר חתיכת מטרה. לברוח באמצע החיים מכל מה שנוח וידוע ועובד ומצליח. לברוח כדי לחיות.

אז ברחנו. בשש בבוקר עלינו על טיסה שתיקח אותנו במשך 20 שעות למסע אל תוך התכווצויות הלב: אבא-אמא וארבע ילדות בחיפוש אחר משמעות. זה נשמע אולי גדול וחלול ומאוד פריבילגי, אבל לדור שלנו נותרה עוד משימה אחת לפני שהוא מתנוון והופך לחילזון - לחזור להתרגש. מהשמש השוקעת, מהילדה שמציירת, מהסטייק שמדמם. להתרגש בכל הכוח, כשהעיניים נוצצות והלב פועם והמוח משתולל. לחיות כדי להתרגש. 

המשפחה: ההורים: אבי ועדי ילדות: עומר (11), עידן (8), אופיר (5), נועם (שנה וחצי)

המדד השבועי: 

4 צ'ימידנים על גלגלים, טרולי 1, 5 תיקי גב, מנשא 1

משקל כולל: 110 ק"ג

כרטיסי טיסה: 17 אלף שקל

ביטוח רפואי: 13 אלף שקל

חיסונים: 1,500 שקל

תרופות: 3,000 שקל

טלפון לווייני: 2,000 שקל

ציוד לטרקים: 1,500 שקל

כמה חיסונים: 4-3 כל אחד

ספרי לימוד: לעומר 7 ולעידן 6