הכרה בחברה הערבית במקום הדרה

החגיגה באולפני הבחירות בעיצומה, אבל שכחו להזמין דוברים ערבים

אחמד טיבי. רק ח"כים ערבים מוזמנים לתוכניות אקטואליה / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
אחמד טיבי. רק ח"כים ערבים מוזמנים לתוכניות אקטואליה / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב

הכנסת התפזרה, אולפני הטלוויזיה, תחנות הרדיו, העיתונים - רובם ככולם הפכו לתחנת רכבת הומה של דוברים, מרואיינים, פרשנים וחברי פאנלים. אך מי שעוקב באמת אחרי המתרחש כאן, יכול לראות נתון מדאיג - הדרת האזרחים הערבים מהתקשורת העברית זועקת לשמיים. אין כמעט ייצוג לחברה הערבית בדוברים ובפרשנים; ואם כבר מזמינים מרואיין ערבי, הוא מוזמן בגלל היותו ערבי, ולא בגלל מומחיותו ובקיאתו בנושא מסוים.

אז נכון שיש ניצני שינוי בכמה תוכניות רדיו, כמו בתוכנית "סדר יום" עם קרן נויבך וקצת ב"מה בוער" עם רזי ברקאי, כך שזכינו באחרונה להאזין גם לכמה מרואיינים ערבים שעלו לשידור לשוחח על נושאים כלליים, כמו כלכלה, תחבורה ועוד - אך זה אינו מספיק ולא מורגש כמעט בטלוויזיה ובעיתונים. ואם כבר הייתה תוכנית טלוויזיה כמו "לונדון וקירשנבאום" שכן נתנה מדי פעם במה לאזרחים הערבים, הרי שהיא כבר ירדה מהמרקע. המשותף לתוכניות הנ"ל הוא שהעורכים והמגישים שלהם החליטו לאמץ מדיניות של הענקת במה גם למגזר הערבי.

הרשו לי בהזדמנות זו לשאול אתכם - מתי ראיתם למשל חבר פאנל ערבי בשישי בערב או בשבת בערב ב"פגוש את העיתונות" אצל המגישות רינה מצליח ואיילה חסון? אני אישית סופר במשך כמה וכמה חודשים את מספר חברי הפאנל הערבים בשלוש מהדורות חדשות שישי בערב - ותמיד מגיע לאותה תוצאה: אפס משתתפים ערבים. נכון, בתקופת ההפגנות נגד "חוק הלאום-לאומנות" העניקו במה לאנשים כמו פוראת נסאר, שיבל כרמי-מנסור או ריאד עלי - אבל מה הלאה?

ואני שואל - למה אני, כצופה ערבי, אמור לקבל בהבנה מוחלטת את העובדה שפאנל שלם של יהודים משוחחים ודנים על נושאים הקשורים לחברה הערבית, אך לי אסור (לכאורה) להתארח בפאנל ולדבר, למשל, על הבחירות הקרבות. ואם כבר מזמינים ערבי שיעשה זאת, מקצים לו את הנישה של "הרשימה המשותפת". שלא יביע, רחמנא ליצלן, את דעתו בטעות על המתרחש במפלגת הליכוד, על ההמלצות נגד נתניהו, על הקרבות במפלגת העבודה, על שלטון היחיד של יאיר לפיד וכו'.

את המצב הזה צריך לשאוף לשנות ולהכניס לסדר היום של העורכים, הכתבים, העיתונאים - ומי שקובע דברים בתקשורת - את הערך של הכרה בכל המגזרים במקום הדרה שלהם. ישנם אזרחים ערבים רבים, משכילים ונבונים, שיודעים לפרשן פוליטיקה, לדבר על יחסים בינלאומיים, להתארח כמשפטנים, ככלכלנים ועוד. מי קבע שרק יהודי יודע לדבר? לעתים זה בלתי נתפס שיהודי ששימש בעבר כעוזר חבר כנסת/שר, תומך נלהב של פוליטיקאי מסוים, צייץ משהו או השתתף בהפגנה - הופך למועמד, לחבר פאנל או למרואיין מבוקש בתוכניות שונות.

אבל אם אתה ערבי, קרוב לוודאי שתעלה לשידור רק אם אתה חבר כנסת; ולפעמים זה קורה בנושאים שאין לאותו חבר כנסת ערבי שום נגיעה אליהם, ואולי היה עדיף להעניק במה לאנשים המתמצאים בנושא - ולא למי שמנותק מהציבור.

ולבסוף, טיפ קטן לעורכים ולמגישים: גיוון תורם המון צבע ועניין לפאנל ולאייטם, וכולנו רק נרוויח משילוב כזה. אין לכם מה לחשוש מאנשים שעשויים לאתגר אתכם ושחושבים אחרת. להפך - ראו בזה יתרון ולא חיסרון. ולצעירים והצעירות הערבים/ות אומר שלא לומר נואש אף פעם. המשיכו בניסיונות לשנות את המציאות שאנו חיים בה.

הכותב הוא הייטיקסט, פובליציסט ואקטיביסט