לחייב רוב גדול במיוחד לאישור חוקים

החובה להסכמה בין האופוזיציה לקואליציה לפני פיזור הכנסת הולידה חוקים נהדרים

מליאת הכנסת / צילום: רויטרס Ronen Zvulun
מליאת הכנסת / צילום: רויטרס Ronen Zvulun

ערב פיזור הכנסת אושרו שלל חוקים נהדרים. למשל פגיעה בערכי טבע מוגנים תוגדר כ"מפגע סביבתי"; זה יאפשר הגשת תובענות אזרחיות באסונות אקולוגיים כמו במקרה של נחל אשלים. הוחלט גם על מתן תמריצים להתחסנות; הוכרע שמבוטחים עם שיתוק מוחין יקבלו טיפולי שיניים בחינם, ועוד ועוד.

זה לא שפתאום הכנסת החליטה לעשות את הדבר הנכון, אלא זה התקנון - בגלל שיש בחירות כל חוק חייב הסכמה רחבה של אופוזיציה וקואליציה. אסור להעביר חוקים שנויים במחלוקת לפני בחירות. והרי התוצאה: פתאום הלוביסטים נעלמים, החוקים המגזריים נכחדים, הצעות החוק שהן 'אצבע בעין' לקהלים שלמים - עפות מהשולחן. כל הח"כים נאלצים לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר: למה שהכי טוב לכל עם ישראל - וזה פשוט עובד מצוין.

זאת לא תופעה חדשה. שלל חוקים, ש-99% מהציבור יסכימו שהם מצוינים, היו יוזמה משותפת לשמאל ולימין. למשל החוק לפיקוח על לוביסטים, שקודם על ידי גדעון סער ושלי יחימוביץ'. החוק למלחמה בריכוזיות וצמצום כוח הטייקונים במשק: נדחף על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו וכל חברי האופוזיציה - יחדיו. כך גם החוק להגדלת המיסוי על תגליות הגז. אפילו על חוק נחל אשלים הנ"ל חתומים דב חנין, טלי פלוסקוב, נורית קורן ויעל כהן פארן - כל צבעי הקשת.

זה נקרא באנגלית Bipartizan. חוקים שמפייסים את כל יושבי הבית ומאזנים את הרצונות של חברי האופוזיציה והקואליציה. הרי אם חוק באמת טוב לכולם - אף אחד לא יצביע נגד. וכשחושבים על זה - למה בעצם שלא נראה חוקים כאלו כל השנה? אי אפשר לפזר כל יומיים את הכנסת, אבל כן אפשר להגדיל את מספר הידיים הדרושות לאישור חוק בקריאה השלישית. או יותר טוב: לקבוע שמספר מסוים של מתנגדים יקשה על החוק להיכנס לספר החוקים.

הנה הצעה לדוגמה לקדנציה הבאה: אם למעלה מ-40 ח"כים יתנגדו להצעת חוק מסוימת, הדיון בה יידחה בשנה. לכך אוסיף סייג: החוק יאושר אם התלוו אליו כחצי מיליון חתימות של הציבור הרחב על עצומה דיגיטלית. כך נשמר עיקרון "הכרעת הרוב", אבל הוא יהיה חייב להיות מגובה ציבורית, ולא רק ייצוגית.

נראה אמנם פחות חוקים, אבל אלו שיעברו יהיו הטובים ביותר. רק החוקים שיגרמו לרוב הציבור להרגיש שייך. וגםף רק חוקים לא פופוליסטיים - שיש הסכמה רחבה על המקור התקציבי שלהם.

אנו חיים בדמוקרטיה, אבל ביננו? אך יום אחרי בחירות נולדת עריצות הרוב, לעתים אפילו רק של 51% ממנו. זה לא מדע בדיוני - בקדנציה החולפת שוב ושוב כפו 61 ח"כים את רצונם.

זה אולי מזכה חלק מהציבור בתחושת עצמה כי הוא-הוא זכה בשלטון, אבל זה גורם לחלק ענק להרגיש מודר. והמטבע הכי חשוב בדמוקרטיה הוא אמון ברשויות. חיוב רוב גדול להעברת חקיקה - יוביל לסולידריות ויזריק שפיות לפוליטיקה מקטבת.

ויש גם בונוס. כשההצבעות לא יהיו מכורות מראש, ולא לפי שיקולים לא-עניינים כמו זהות המגישים, חברי הכנסת גם יגלו מחדש את מקום העבודה שלהם. וסוף-סוף חברי הכנסת יפסיקו להבריז - מהכנסת.

תומר אביטל הוא עיתונאי עצמאי, מייסד מיזם "שקוף"