שעת חצות הייתה זו בקיטו, אקוודור, על סף השנה האזרחית. מדרונות ההר בערו באלפי מדורות, ולרגע יכולתי לדמיין שאני חוזר לימי ילדותי בחיפה ולעשרות המדורות שבערו על מדרון הכרמל בערב ל"ג בעומר. אבל זו הייתה קיטו של ה-31 בדצמבר ולא חיפה, והחוגגים העלו באש השכחה את בובות ה"אניו וייחו" (Año Viejo, השנה הישנה) העטויות מסכות שניצבו בפתחי הבתים וברחובות, וכל זאת על מנת להיכנס ברגל ימין אל השנה החדשה ולהתחיל אותה באנרגיות טובות.
האש הבוערת לא הייתה הסממן היחיד שם שהזכיר לי את היהדות. לעיתים, אדם צריך להפליג הרחק מארצו כדי לגלות אותה מחדש דווקא באמצעות מנהגים פגאניים ונוצריים. זה כבר קרה לי לא אחת בדרום אמריקה, בחגים שונים כמו "יום המתים", אבל הפעם, כמדומה, ביתר שאת. בית העץ המאולתר המקושט בכרזות ובסכך, שבו משכנים ברוב כבוד והדר את בובת ה"אניו וייחו", הזכיר לי את הסוכה וקישוטיה בחג הסוכות אצלנו. תריסר הענבים שנהוג לאכול לשם מזל טוב ומילוי משאלות הזכירו לי את 12 השבטים. שלל המסכות והתחפושות של החוגגים הזכירו את פורים. הזיקוקים את יום העצמאות, וראש השנה ול"ג בעומר כבר אמרנו.
אבל מהיכן נולד באמת המנהג המדליק הזה של ה"אניו וייחו"? האם מקורו רק במסורות אינדיאניות פגאניות עתיקות יומין, או שמא מדובר בעוד אחד מאותם חגי אש האופייניים לתרבויות שונות וגם לזו הספרדית, שנועדו בחלקן לביעור הרוע?
תיאטרון בובות סאטירי / צילום: שאטרסטוק
מקדחת צהובה למדורה אדומה
במתכונתו המודרנית יותר, מנהג ה"אניו וייחו" התחיל באקוודור בשלהי המאה ה-18, והפך לרשמי בשנת 1895 בעיר הגדולה במדינה, גואיאקיל, בעיצומה של מגפת הקדחת הצהובה שגבתה קורבנות רבים. כדי למנוע את התפשטות המגפה, שרפו בסוף השנה תושבי העיר את בגדי המתים באמצע הרחוב. על בגדי המתים הם קוששו קש, מעליהם הציבו גזעי עצים וענפים וכך יצרו סוכה מאולתרת שאותה העלו באש. לפי האגדות, בזכות הטקס הזה נבלמה המגפה בגואיאקיל ותושביה האמינו שהרשעה כלתה בעשן.
החג מרובה הסמלים והפירומני הזה, שנראה כמו טקס שבו מעלים מכשפות על המוקד, השתכלל במרוצת השנים ונוצקו לו תכנים חדשים. החג, המכונה גם "נוצ'ה וייחה" (לילה ישן), התפשט במהרה בכל רחבי אקוודור, והפך למעשה לחג לאומי מהצבעוניים ביותר שחוגגים באקוודור, ילדים ומבוגרים כאחד. מעטים כבר זוכרים שמקורו במגפה נוראה אחת, וגם אם הם זוכרים, זה ממש לא מפריע להם לחגוג.
עם השנים, אומץ המנהג גם בארצות נוספות, ובימינו הוא נחוג כמעט בכל רחבי מרכז אמריקה ודרומה, מארגנטינה שאימצה אותו רק בשנת 1961, ועד מקסיקו במרכז, עובר דרך קולומביה, ונצואלה, פרו, אורוגוואי, צ'ילה, ניקרגואה, הונדורס, פנמה וקובה. בכל המדינות הללו הועתק המנהג האקוודורי כמעט בשלמותו, למעט שינויים ניואנסיים קטנים.
ה"אניו וייחו" הוא גולת הכותרת באקוודור של חגיגות סוף השנה, ומתכוננים לו, אפשר לומר, כל השנה. במיוחד האומנים שמעצבים את הבובות, הממתינים לחודש דצמבר כדי לשפר במעט את מצבם הכלכלי. בעוד שברחבי אקוודור מדובר בבובות קטנות עד בינוניות בגודלן, הרי שבגואיאקיל נוהגים לבנות בובות ענק בגובה של עשרה מטרים לפחות - בובות הנראות לילדים כמו גרסה מודרנית של קינג קונג.
בובות קטנות כגדולות מוצעות למכירה החל מאמצע חודש דצמבר. בובה קטנה תעלה עשרה דולר והגדולות יותר - מחירן יכול להמריא למאות דולרים ויותר. משפחות רבות מעדיפות לעצב בכוחות עצמן את הבובות. האחד תורם מכנסיים קרועים, השני תורם חולצה משומשת והשלישי נעליים בלות. את הבגדים ממלאים בקש, בקרטון או בצמר גפן וגם בזיקוקי דינור קטנים כדי להבטיח התלקחות מהירה.
לפרצופה של הבובה מדביקים מסכה של ה"המן" התורן של המדינה. בדרך כלל מדובר בפוליטיקאי או נשיא שנוא, או כל דמות אחרת להביע מחאה נגדה או לשלוח בה חיצים סאטיריים.
קיטו נראית באותו ערב כמו תיאטרון בובות אחד גדול ומתקיימת בה תחרות עממית נושאת פרסים לבחירת הבובה הססגונית מכולן. בבתים רבים לא מסתפקים בבובת אניו וייחו אחת אלא טורחים לעצב כמה כאלו, בובה אחת לכל בן משפחה, מה שמבטיח לכאורה לכולם שהשנה הבאה תהיה מוצלחת.
את הבובות הללו, שלחלקן מרכיבים משקפיים בעלי מסגרת שחורה, מציבים בסוכה ארעית בפתח הבית, שהסכך שלה עשוי מענפי דקל או איקליפטוס. את ה"זקן", כפי שהוא מכונה, מושיבים על כיסא ומשמיעים לו מוזיקה מחרישת אוזניים, בדרך כלל מקצבי קומבייה קולומביאנית, ה"סלסה" המקומית, כדי שהוא לא יוכל להמשיך ולחרוש מזימות גם ביום האחרון של השנה.
על קירות הסוכה מדביקים את "צוואתו" ההומוריסטית של ה"זקן", העומד ללכת לעולמו בשעת חצות. בצוואה זו הוא מצווה את כל רכושו לכלבים ולחתולים של המשפחה, ואילו לילדיו הוא מותיר את החובות המעיקים. בכיסי הבובות מטמינים שתי פתקאות. באחת נכתבות כל הצרות שפקדו את בני המשפחה או המדינה בשנה החולפת, שאותן הם מבקשים לבער, ובפתקה השנייה הם נושאים תפילה לאלוהים שייענה לכל בקשותיהם לשנה טובה יותר - מנהג שעשוי להזכיר את המנהג היהודי להטמין פתקאות בקשה בחריצי הכותל.
שתי הפתקאות הללו יועלו באש יחד עם ה"זקן". לפי האמונה המקומית, העשן והאפר מיתמרים לשמיים, וכך אלוהים נענה לבקשות, אבל למעשה, שריפת הבובה היא סוג של חגיגת קורבן, שבה מעלים באש את כל "הירושה" שמשאיר אחריו ה"זקן": הרוע, האכזבות והעצב של השנה שהסתלקה לבלי שוב, והסוכה היא סוג של מזבח.
"האלמנות" בפעולה / צילום: גטי אימאג'ס
האלמנות פשטו עם שחר
חגיגת ה"אניו וייחו" כוללת מנהגים משעשעים נוספים, שאחד המוצלחים שבהם הוא נשף התחפושת של ה"ביודאס", האלמנות של ה"זקן". החל משעות הבוקר של ה-31 בדצמבר פושטות על רחובות הערים באקוודור "אלמנות" רבות, המקימות מחסומים בכבישים ועוצרות את תנועת המכוניות ועוברי האורח. זכורה לי במיוחד אישה גמלונית הלבושה בשחורים שהתקרבה אליי בריצה בחשכה, בערב ראש השנה האזרחית, כשביקרתי לראשונה בקיטו.
היא נראתה לי קצת משונה עם הפיאה הנוכרית שלה, ולרגע נדמה היה לי שיש לה חתימת זקן. "נדבה, נדבה, עזור לי", פצחה האישה בתחנונים בקול מעובה במקצת, "אני אלמנה. ה'וייחו' (זקן) שלי משאיר אותי עוד מעט לבד, ויש לי 12 יתומים לגדל בשנה החדשה". שלפתי את ארנקי, נידבתי לה שטר של דולר והיא הסתלקה משם מעכסת.
לאחר מכן, נתקלתי בעוד "אלמנות" שחורות מחופשות כאלו, שעצרו אותי בדרכי בסנטרו היסטוריקו, המרכז ההיסטורי של קיטו, והסתפקתי בנדבה צנועה יותר של מטבע אחד או שניים. ידעתי שאם לא אעשה זאת, לא אצליח להגיע בשלום למלון.
מסובך יותר הוא מצבם של הנהגים שלא יוכלו להמשיך בדרכם אם לא יתרמו נדבה לאלמנות. על כל הפגושים של המכוניות והאוטובוסים מודבקים בובות "וייחו" קטנות, והנהגים מכינים מבעוד מועד מטבעות של סנט עד חמישה ועשרה סנט (המטבע באקוודור הוא הדולר) כדי לרצות את ה"אלמנות", אבל אלו מתגלות כתובעניות במיוחד ומבקשות "ירושה" משמעותית יותר. הן דופקות על שמשות המכונית, מטפסות על מכסה המנוע שלה ואף על הגג, וכך עד שהנהג מתרצה. האלמנות מנצלות את העובדה שבחג הכול מותר, ולועגות במיוחד לניידות המשטרה. הן חושפות בפני השוטרים את אחוריהן, מענטזות, מבליטות את שדי הפלסטיק שלהן, ושרות להם שירי זימה. השוטרים כמובן שלא תוקעים להן רפורט או עוצרים אותן, וכמו הנשיא התורן המושמץ, מקבלים אף הם את הדין בחיוך ונאלצים לשלם דמי מעבר כמו בכל כביש אגרה. לעיתים מתפתחות שם סצנות משעשעות עד גסות במיוחד, כשצופים רבים נקהלים מסביב, לחזות בהצגה הטובה בעיר.
החגיגה מתקרבת לשיאה לקראת השעה אחת עשרה בערב ואף לפני כן, כשכל בני המשפחה יוצאים לחגוג ברחוב, והטארגו, משקה אלכוהולי מקומי, נשפך כמים. כולם רוכשים מבעוד מועד תחתונים בצבע צהוב ולובשים אותם כסגולה להתעשרות מהירה בשנה הבאה וממלאים את כיסיהם באורז ובעדשים כסגולה לעשיית כסף. אנשים לא מעטים רצים ברחובות עם מזוודות. כשנתקלתי בהם בביקורי הראשון בקיטו, חשבתי לרגע שהם נמלטים, לא עלינו, מאיזה גנב וכדאי שאסתלק משם במהירות גם אני, אבל בדיעבד הבנתי שלפי האמונה המקומית מדובר בסגולה לנסיעה בשנה הבאה.
כחלק מהחגיגה, נהגו הכול להמתין לשידור תוכנית הרדיו המסורתית "אפאגון" של השדר גוסטבו ארדואיסה ליאון, "אל מאסטרו חואניטו" המפורסם, שהעביר בשידור חי ב"רדיו טארקי" את רבע השעה האחרונה של השנה כאילו הוא משדר משחק כדורגל. ליאון, (ששימש בשנות ה-80 גם כראש עיריית קיטו) נהג למנות את 60 השניות האחרונות של השנה, תוך שהוא מלווה זאת בפס קול של תקתוק השעון, עד שהכריז: "הגיעה שעת האפס," ובכל העיר פרצה שאגה גדולה כאילו הובקע שער של אקוודור בגמר המונדיאל.
קולו המפורסם של "חואניטו", שנפטר לפני כשלוש שנים, עדיין מלווה את אקוודור גם מעולם המתים, כאילו הוא אותו "זקן" שהסתלק מן העולם, אבל חוזר תמיד גם בשנה שלאחר מכן.
שעת השי"ן נותנת את האות להמונים להעלות באש את הבובות. בבת אחת בוערות מאות אלפי מדורות ברחבי קיטו, והעיר, הבנויה על שבעה הרים, מוארת באש הזיקוקים המתפוצצים כמו מחסן תחמושת. כולם יתחבקו בשעה כזו עם כולם, יאכלו ענבים, ירקדו ויעלצו. ילדים כמבוגרים יקפצו הלוך וחזור מעל הלהבות של המדורות שבהן הבובות יבערו באש. חגיגה זו (שמעמידה כמובן בכוננות את כל צוותי כיבוש האש ברחבי אקוודור) תימשך עוד שעות ארוכות, ובסיומה, תתיישב המשפחה לסעוד את סעודת החג המסורתית, שבראשה תרנגול הודו.
מן החלונות הם יראו את המדורות הממשיכות לבעור עוד שעה ארוכה, והופכות את קיטו ללילה אחד למדורת שבט ענקית ולעמוד האש של אמריקה הלטינית. למחרת, יישארו ברחובות סימני הפיח של השריפה ויחלפו עוד ימים רבים, אם בכלל, עד שהם ייעלמו.
עוד מנהגי סילבסטר בעולם
12 ענבים - המנהג לאכול בחצות, עם כניסתה של השנה החדשה, 12 ענבים ובזמן אכילתם לבקש 12 משאלות כמספר חודשי השנה הוא ספרדי במקורו, אבל התפשט לאזורים שהיו בשליטת ספרד בתקופה שזו הייתה מעצמה ימית. כך מוצאים באקוודור, במקסיקו וגם בפיליפינים וריאציות על הנושא. בעוד בדרום אמריקה נשארו עם הענבים, הרחיבו בפיליפינים את הסקלה לקערה עם 12 סוגים שונים של פירות עגולים כלשהם, לפי מספר חודשי השנה, אשר מסמלים הצלחה ופרנסה בשנה החדשה.
צבע התחתונים - בעוד באקוודור לובשים תחתונים צהובים לשם הצלחה כלכלית בשנה החדשה, באיטליה נהוג ללבוש תחתונים אדומים דווקא, שעל-פי האמונה ימנעו עין הרע ויביאו איתם מזל לשנה החדשה.
סילבסטר עם אלת הים - בריו דה ז'נרו שבברזיל מצרפים את חגיגות השנה האזרחית החדשה עם פסטיבל ימאנז'ה, אלת הים בדת הקנדומבלה המקומית, תערובת של פולחן אפריקאי שהביאו איתם העבדים מאפריקה עם הנצרות שנכפתה עליהם בעולם החדש. חגיגות ימאנז'ה מתקיימות על החופים, עם הרבה קצב, תיפופים וריקודים עד אקסטזה. בסוף החגיגה מטעינים סירות עם מנחות לימאנז'ה - בעיקר פרחים ותכשיטים קטנים - מפליגים אל לב ים, ומשליכים למים את המתנות. בערב מתקיימת מסיבת ענק על החוף, כנראה הגדולה בעולם, עם זיקוקים ודי-ג'יי וריקודים סוערים. החופים המומלצים הם קופקבנה ואיפאנמה.
סילבסטר עם לפידים - מסיבת הסילבסטר הכי טובה באירופה מתקיימת בסקוטלנד דווקא, והיא נקראת Hogmanay - חגיגה שנמשכת חמישה ימים, עם הרבה זיקוקים, הופעות של אמנים וריקודים ברחובות עד אור הבוקר. בעיירות קטנות כמו סטונהייבן (Stonehaven) מגלגלים בחצות כדורי אש ענקיים לים, בביגר (Biggar) מדליקים מדורת ענק ברחוב הראשי וצועדים עד לנמל עם לפידי ענק. בכפר קומרי ((Comrie סובבים את הכפר כולו עם שמונה אבוקות ענקיות, ובסוף משליכים אותן באופן טקסי לנהר.
כתבות
ני"ע
