הירידה מהבמה של המנהיגה החזקה בעולם: אנגלה מרקל היא אשת השנה של אסף אוני

בכל שנות כהונתה הארוכות אנגלה מרקל לא יזמה שום רפורמה, לא טילטלה שום ספינה, לא נלחמה עם האיגודים או שינתה את החוקה באופן משמעותי, ותמיד ניהלה את העניינים בקור רוח מופתי. הייתה רק החלטה משמעותית אחת שקיבלה ב-13 שנות כהונתה עד כה - לפתוח את גבולות גרמניה בסתיו 2015. 2018 תיזכר כשנה שבה מרקל שילמה את המחיר הפוליטי על ההחלטה הזו • אנשי השנה של "גלובס" 

קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב
קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל / צילום: שאטרסטוק, א.ס.א.פ קריאייטיב

נסעתי פעם לכפר שבו גדלה אנגלה מרקל. חשבתי שאני יודע לאן אני מגיע, אבל טעיתי. זכרתי שהיא עברה בגיל שלושה חודשים ביחד עם משפחתה ממערב למזרח גרמניה, כדי שאביה - כומר לותרני - יוכל לשמש ככומר הקהילה בטמפלין. אבל כשהגעתי לכפר הקטן, 90 קילומטר מצפון לברלין, ביום קר ושמשי של ינואר, כל מי ששאלתי הסביר שלמעשה אני צריך לצאת מחוץ לו. "אתה צריך לנסוע לוואלדהוף", אמרה בעלת בית קפה שאליו נכנסתי להתחמם. עליתי על האופניים שהבאתי ברכבת, יצאתי דרך החומות העתיקות של טמפלין ורכבתי במינוס עשר מעלות בערך עשר דקות עד שראיתי שלט - "ואלדהוף".

מה שגיליתי שם השפיע במידה רבה על מה שאני חושב על מרקל. מהכביש ראיתי בניינים עתיקים, חצרות מרוצפות, אורוות לסוסים, חממות ומגדל כנסייה לא גבוה. היה ברור שמדובר במתחם די ישן, אולי מהמאה ה-19, שקשור לחקלאות. כשנכנסתי אליו מבין הבתים איתרתי גנן שהסתובב עם מריצה, ושאלתי אותו אם זה המקום שבו נולדה הקנצלרית אנגלה מרקל. שלפתי פנקס. הוא הסתכל עלי במבט משונה והתחיל לצעוק, "עיתונאי, עיתונאי, יש כאן עיתונאי". הוא הסתובב והלך, ואני המשכתי אחריו. אחרי פגישות מקריות עם עוד כמה מהנוכחים, ושיחה עם גננת בגן שפועל במקום, הבנתי את התמונה: ואלדהוף הוא חווה טיפולית, מקום שבו חיים ועובדים אנשים עם מוגבלות ופגיעה מוחית, והיה כזה עוד בימי מזרח גרמניה.

עשרות ילדים, נערים ומבוגרים הושמו בו על ידי המשפחות והרשויות, לטיפול המסור של ארגון צדקה של הכנסייה הלותרנית, שלה שייך המתחם עד היום. כסף מהמערב עזר לתמוך בנזקקים ביותר מהמזרח, שייצרו כאן נעליים ומברשות, גידלו חזירים וטיפחו סוסים. בשיא הפעילות היו במקום 200 חוסים. הכומר האזורי, אביה של אנגלה, גר במקום כחלק משליחותו והוביל סמינר לכמרים. אנגלה, אחיה ואחותה גדלו בין המטפלים והמטופלים. מחוץ לחומות.

מרקל כמעט שלא מזכירה את הפרט הזה מההיסטוריה האישית שלה. היא מתייחסת אליו באופן נדיר, רק כשהיא נשאלת על כך ישירות. היא אינה עושה בו שימוש פוליטי. אחרי שחזרתי מהביקור חיפשתי ומצאתי ראיון אחד שבו אמרה כי ההתבגרות בוואלדהוף לימדה אותה להתמודד עם האחר. לא קשה להבין היכן היא מיישמת את מה שלמדה - הסבלנות, ההתעלמות מפרובוקציות, המחויבות להמשיך בעבודה ללא דרמה הן חלק מהמאפיינים שלה בהתמודדות עם מנהיגים כמו טראמפ, פוטין ואפילו מקרון בזירה הבינלאומית.

גם את החלטתה השנויה במחלוקת, שקשה להמעיט בחשיבותה לעתיד גרמניה, לפתוח את הגבולות בספטמבר 2015 למיליון וחצי פליטים, מבקשי מקלט ומהגרים, חשבתי שהבנתי טוב יותר אחרי הביקור בוואלדהוף. בסופו של דבר, הילדות היא שמעצבת את הנפש. למרקל דווח על משבר הומניטרי, מאות אלפי פליטים צובאים על הגבולות, מאות אלפים אחרים בדרך. יש חיכוכים בגבול וסיכון אמיתי שייאלצו לירות על מבקשי מקלט. בתו של הכומר פתחה לרווחה את שערי הכנסייה.

שנת 2018 תיזכר כשנה שבה מרקל שילמה את המחיר הפוליטי על ההחלטה הזו. זו השנה שבה מרקל החלה את תהליך ירידתה מהבמה הפוליטית בגרמניה. באוקטובר הודיעה כי תוותר על ראשות מפלגת ה-CDU השמרנית, תפקיד שבו החזיקה בעקביות מאז שנת 2000. זו שנה של טלטלה פוליטית בכלכלה הגדולה באירופה, שמובלת עדיין על ידי האישה שהוגדרה פעם כמנהיגה החזקה ביותר בעולם, אבל שהחלה השנה בעצמה בספירה אחורה עד לפרישתה. בין שזו תיעשה בקרוב או לאחר עוד כמה חודשים או אפילו שנות כהונה תלוי בדינמיקה הפוליטית במדינה - אבל זו השנה שבה תם למעשה עידן מרקל בגרמניה.

מדענית מבריקה

התקשורת בגרמניה מכנה את מרקל לפעמים "הקנצלרית המקרית". היא לא הייתה אמורה להגיע לתפקיד. זה מה שהופך אותה לנדירה כל כך בנוף האירופי של פוליטיקאים חלקלקים, שלמדו במוסדות המכשירים אותם לממשל, טוו בהם את הקשרים הדרושים לכך וגיבשו את האופי המתאים.

מרקל הייתה מדענית שהוגדרה "מבריקה", שהשלימה בהצלחה דוקטורט בכימיה קוונטית, ושרק התפרקות מזרח גרמניה והאיחוד עם המערב זרקו אותה לזירה הפוליטית. שם, צמחה בעקביות מאז סוף שנות ה-80 בתוך מפלגת השלטון המערב-גרמנית CDU, וטיפסה בהצלחה בשורות המפלגה הגברית והשמרנית, כשהיא נחשבת ל"נערתו של קוהל" - בת טיפוחיו של הקנצלר.

מבחינה פנים-גרמנית, מרקל היא הביורוקרטית הגדולה. היא לא יזמה שום רפורמה, היא לא טילטלה שום ספינה, לא נלחמה עם האיגודים או שינתה את החוקה באופן משמעותי. היא ניהלה את העניינים בקור רוח מופתי - תמיד קור רוח, תמיד "צריך לחשוב מה אפשר לעשות", אף פעם לא תגובה רגשית או שליפה מהמותן - וקצרה בהצלחה את פירות הרפורמה הכלכלית המקיפה שעשה לפניה הקנצלר גרהרד שרדר. היא הביאה סגנון חדש לפוליטיקה הגרמנית, שככל הנראה ייעלם עמה - ממשלת האחדות. שלוש מארבע הממשלות שהובילה, כולל הנוכחית, היו עם הסוציאל-דמוקרטים, שפעם נחשבו ליריבים של ממש על הנהגת גרמניה והיום נאבקים למצוא מחדש את תמיכת הציבור.

הייתה רק החלטה משמעותית אחת שקיבלה ב-13 שנות כהונתה עד כה - לפתוח את גבולות גרמניה בסתיו 2015. דווקא החלטה זו היא שהוכיחה את עצמה כמשמעותית ביותר לעתיד גרמניה ולמורשתה של מרקל. היא הביאה לפיצול בימין, להקמת מפלגת ימין מתנגדת להגירה בשם "אלטרנטיבה לגרמניה" מימין לשמרנים, ולירידה אבסולוטית בכוחה של מפלגתה של מרקל. "אלטרנטיבה לגרמניה", שעצם שמה מתייחס להצהרתה של הקנצלרית באחת הממשלות כי "אין אלטרנטיבה לדרך שלנו", נכנסה לכל הפרלמנטים ברפובליקה הפדרלית הגרמנית. היא גם הביאה למפלה חסרת תקדים לשמרנים בבוואריה בבחירות האחרונות וגם לשמרנים בבחירות בהסן, מה שהיה הקש ששבר את גב הגמל והביא את מרקל להקדים את הודעתה על פרישה מראשות המפלגה.

"אחת מהעם"

במהלך כל השנים, למרות שברור כי מרקל היא פוליטיקאית ממולחת, המעוניינת בכוח ובהשפעה ואינה בוחלת בצעדים פוליטיים ציניים כדי להשיג אותם, הצליחה מרקל איכשהו לשמור על תדמית של "אחת מהעם".

אולי זו הילדות המזרח-גרמנית, אולי הרקע המדעי, אולי האופי הפרוטסטנטי, אבל הבסיס לכך היה שמרקל תמיד שידרה צניעות. היא עדיין סוחבת בעצמה את התיק הפרטי שלה, לפעמים לצדה ולפעמים על כתפה, באופן מאוד פרקטי (האם ראש הממשלה בנימין נתניהו תועד סוחב מתישהו תיק?); היא נבוכה ומעווה פנים בתגובה להאשמות אישיות כאילו היא נמצאת בחצר בית הספר.

הסתכלתי היטב כשהגיעה לפגישה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן לפני כחצי שנה. השיירה הממונעת שלה עצרה מול דלתות הכניסה, מולן חיכה טראמפ. כשהיא יצאה מדלת המכונית המשוריינת היא צעדה לכיוון הנשיא האמריקאי, לא לפני שניסתה לטרוק אחריה את הדלת הכבדה שממנה יצאה. מי עושה דברים כאלה?

מאז הודעתה, המערכת הפוליטית בגרמניה מתכוננת לפרישתה, ובאירופה כבר ממהרים לשבח אותה בדברי פרידה. גם נתניהו הודה לה פומבית על היחס החם לישראל ועל "מחויבותה לביטחון המדינה". למרות שהייתה הקנצלרית הראשונה שניסתה לבקש מישראל מחוות מדיניות מול הפלסטינים תמורת אספקת צוללות, בסופו של דבר הסתפקה מרקל בצעד סמלי (העברת כספי המסים לפלסטינים) ומאז הסכימה בעקביות להמשיך ולממן בנדיבות את עסקאות הצוללות וכלי השיט לחיל הים הישראלי. ישנה תמימות דעים לגבי המדיניות הפרו-ישראלית שלה בתחום הביטחוני. חלק אפילו מכנים אותה "הקנצלרית הפרו-ישראלית האחרונה".

מה תעשה אחרי פרישתה? היא כבר הודיעה כי לא תתמודד על שום תפקיד אחר באיחוד האירופי. אולי תחזור לאזור בו גדלה, לאוקרמארק שבו ממוקם הכפר טמפלין. יש לה שם בית קיץ שאליו היא נוסעת עם בעלה, הפרופסור לכימיה יואכים זאואר, מדי שנה. הדיווחים מספרים כי היא מטפסת לבד על העצים כדי לקטוף תפוחים, ומתלוצצת עם השכנים. מרקל, אומרים מי שמכירים אותה אישית, מאוד מצחיקה.

לפחות כלפי חוץ נראה שמרקל מעולם לא הסתנוורה מאור הזרקורים של הזירה העולמית, כך שלא תהיה לה בעיה לעזוב אותה.