כשבוחרים מאבדים את התקווה, הם מחפשים קיצורי דרך

הגל הפופוליסטי שהילך אימים על הדמוקרטיות המערביות מאז קיץ 2016, כאשר הבריטים הצביעו במשאל עם לטובת פרישה מן האיחוד האירופי, הוסיף לגאות גם ב-2018.

מפלת הרפובליקאים בבחירות לבית הנבחרים בארה"ב אמנם הפיגה במקצת את התחושה שהאופציה הפופוליסטית הופכת לברירת מחדל. אבל נשיא פופוליסטי, עם סנאט פחות או יותר צייתן, יוסיף לנהל את ארה"ב בשנתיים הבאות.

פופוליסטים עם נופך של ימין קיצוני עלו השנה לשלטון תחילה באיטליה (במארס), ואחר כך בברזיל (באוקטובר). בהונגריה (אפריל) חזרה ונבחרה בפעם השלישית ברציפות ממשלה פופוליסטית ימנית, אנטי-ליברלית מוצהרת. בימים האחרונים של 2017, אוסטריה פנתה פנייה חדה ימינה.

בספרד, ממשלת מיעוט ימנית אמנם איבדה את השלטון בתמרון פרלמנטרי, ללא בחירות, אבל מפלגת השלטון המודחת עשתה מיד פנייה חדה ימינה, שתוצאותיה יורגשו יום לא רחוק אחד. טורקיה אמנם אינה שייכת לקטגוריה הפופוליסטית, אבל גם היא התרחקה מכל דגם של דמוקרטיה ליברלית, כאשר הפקידה כמעט את כל סמכויות השלטון שלה בידי נשיא מחוזק מאוד. בגרמניה, הימין הקיצוני נכנס לכל הפרלמנטים, זה הארצי ואלה של המדינות האינדיבידואליות. בפרלמנט הארצי, הימין הזה הוא עכשיו האופוזיציה הראשית.

לא כל הפופוליסטים עטורי הניצחון של 2018 באו מן הימין. בארץ השלישית בגודלה ביבשת אמריקה, מקסיקו (120 מיליון בני אדם), פופוליסט ותיק מן השמאל הצליח להבקיע דרך לארמון הנשיא בניסיון הרביעי שלו.

הבה נתבונן בהם, במביסיה של הדמוקרטיה הליברלית בשנה היוצאת.

חיוך הלעג של סאלביני

הניצחון החשוב ביותר של פופוליסטים באירופה מאז מלחמת העולם השנייה נרשם באיטליה. ברית של שתי מפלגות פופוליסטיות דרסה את מפלגת השלטון השמאלית המתונה בבחירות של מארס.

המנהיג הבולט ביותר של ממשלת הקואליציה הוא מתיאו סאלביני, אשר נעשה שר הפנים. במרוצת חמשת החודשים הראשונים של כהונתו, כוחה של מפלגתו הוכפל בסקרי דעת הקהל (מ-17% ל-36%). בגיל 45 אין קושי לנחש שהוא ישפיע על חיי ארצו, או אפילו יכוון אותם, הרחק אל תוך המאה ה-21. הוא אינו מסתיר את יומרותיו להשפיע על אירופה כולה. הוא מקניט יום אחר יום את הממסד הפוליטי האירופי, בייחוד את ראשי הביורוקרטיה של האיחוד האירופי בבריסל.

בנאום ניצחון שסאלביני נשא באמצע אוקטובר לציין התקדמות של חקיקה נגד מהגרים מוסלמיים, הוא היה שרוי באופוריה. "אני רוצה להודות לנשיא ז׳ונקר", הוא רמז לנשיא הנציבות של האיחוד האירופי. "הוא עדיין לא הטיח בי שום עלבון היום. אבל אנחנו נמצאים עדיין אחר הצהריים". חיוך של לעג לא מש משפתי סאלביני.

הצלחתו בבחירות הייתה לא צפויה מעיקרה. הוא נועד להיות כינור שני או שלישי בממשלת הקואליציה. אמנם הייתה ציפיה כללית לממשלת ימין, אבל ההנחה הייתה שהמושכות יהיו בידי סילביו ברלוסקוני הזקן, מי שכיהן שלוש פעמים כראש הממשלה. כוכבו של סאלביני דרך כמעט בן לילה. מפלגתו של ברלוסקוני אפילו לא הוזמנה להשתתף בממשלה. הימין הישן, העבש, פינה את מקומו לימין החדש.

סאלביני יצא מחלציה של מפלגה פוליטית, שהייתה אויבת כה מושבעת של הסדר הקיים, עד שהתנגדה אפילו לקיומה של איטליה, ורצתה לכונן מדינה עצמאית בין מילאנו לוונציה. היא נקראה ׳הליגה הצפונית׳. תחת סאלביני, ׳הצפונית׳ הושמטה, נשארה רק ׳הליגה׳, והמפלגה נעשתה כל-איטלקית. היא התחילה לפנות אל הפטריוטיות של כל חצי האי. בריסל ומהגרים (לא-לבנים ולא-נוצריים)נעשו היעדים העיקריים.

הגירה - ו"לחם וחמאה"

שטות תהיה לסווג את מלוא התגובה להגירה לא-מבוקרת כגזענות. כיבוד של גבולות בינלאומיים אינו עניין וולונטרי. גבולות קיימים, כדי שחצייתם תהיה מוסדרת, ותצריך את הסכמת המדינות, שהגבולות האלה מציינים את תחומי ריבונותן. הקלת הראש במשמעות של גבולות אינה מחזקת את הדמוקרטיה הליברלית, אלא אדרבא, היא מחלישה אותה.

אף על פי כן, לא תמיד עולה יפה ניסיונם של פופוליסטים להעמיד את סכנת ההגירה הלא-מבוקרת במרכז התהליך הפוליטי, על חשבון מה שמכנים "הלחם והחמאה", זאת אומרת העניינים הקונקרטיים המעסיקים את הבוחר. הנשיא טראמפ ניסה בכל כוחו להציל את הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים באמצעות הדגשת הסכנה של "פלישת מהגרים זרים" לארה"ב. הדמוקרטים נלחמו על "הלחם והחמאה", ונחלו ניצחון מסיבי.

הפופוליזם מנצח מפני שהוא מצליח להשרות פסימיות ופחד. כדי לנצח הוא מגזים. טראמפ דיבר על "שדה הקטל" (carnage) במדינות התעשייתיות הגדולות של המערב התיכון האמריקאי, אשר ירדו מנכסיהן ואיבדו מיליוני מקומות עבודה. אבל הגזמה גדולה מהגזמתו הייתה זו של קודמיו, אשר העמידו את הסחר החופשי במרכז מעייניהם, מזמן רונלד רייגן ואילך, מבלי להכיר בתוצאות הכלכליות והאנושיות שלו.

היפוך הסלטה של ברזיל

פסימיות ופחד העלו את ז׳איר בולסונארו לשלטון בברזיל. כוכבו של הפוליטיקאי הוותיק, קצין צבא בדימוס, דרך רק השנה. סקרי דעת הקהל שיקפו עלייה מטאורית משיעורי תמיכה של סיפרה יחידה עד ניצחון בחירות של 55%. הברזיליאנים השלימו בזה היפוך סלטה מדהים למדי, המוכרח להפריך כל הערכה מלומדת על "שינויים היסטוריים" ועל "התפתחויות לא-הפיכות". במשך 16 שנה הברזיליאנים חזרו ובחרו נשיאים סוציאליסטיים עם רקע מרקסיסטי. היה דומה שברזיל כולה האדימה, או לפחות הוורידה. לא ממנה ולא מקצתה.

הרטוריקה של בולסונארו הייתה כה נפסדת - שזורה בחיוויים גזעניים, מיזוגניים, הומופוביים ועתירי איבה לסובלנות ולפלורליזם - עד שהרושם של קץ הדמוקרטיה היה כמעט בלתי נמנע. בולסונארו ניחן בכל התכונות של "איש חזק", שדוגמתו אמריקה הלטינית חזתה מבשרה במשך מאתיים השנה האחרונות. הוא מתכוון להקיף את עצמו באנשי צבא לשעבר, והוא מתכוון להשיל את רוב העכבות בטיפול בפשיעה אלימה. לשון אחר, שלטון החוק יורד בדרגה.

למרבה העניין, מיד לאחר ניצחונו בנובמבר, בולסונארו הקים צוות כלכלי המחזיר אותנו אל שנות ה-70: מוניטריסטים מקצצי גירעונות מן האסכולה של אוניברסיטת שיקאגו. זוכרים את ימי מילטון פרידמן? הוא אמנם מת, אבל תלמידיו ותלמידי-תלמידיו מוזמנים עכשיו לחלץ את ברזיל מן הבור העמוק, שאליו השליכה אותה פזרנותן חסרת האחריות של ממשלותיה ב-16 השנה האחרונות. כך או כך, בדרך כלל איננו מזהים פופוליזם עם אחריות פיסקלית. בדרך כלל אלה שני הפכים. לא הפעם. יהיה מעניין לראות את מה יעוללו הפרופסורים משיקגו לפופולריות של בולסונארו.

25,000 הרציחות של מקסיקו

ניסוי פוליטי מעניין התחיל באחד בדצמבר במקסיקו. שם, אנדרס מנואל לופס אוברדור, הידוע בראשי התיבות של שמו AMLO, מתחיל מהפכה, שהוא קורא לה "הטרנספורמציה הרביעית". הוא בא מרקע שמאלי רדיקלי, בארץ שניסתה את כוחה בשינויים חברתיים שמאליים במשך חצי מאה, אבל פנתה ימינה, אל כלכלה ליברלית, בדיוק לפני 30 שנה.

ל-AMLO יש תוכנית רדיקלית, וגם אמצעים רדיקליים, מפני שלמפלגתו (בניגוד לבולסונארו) יש רוב בשני בתי הפרלמנט. אם התכנית תעלה יפה, היא תחזק את כוחה של הממשלה המרכזית על חשבון המבנה הפדרלי של מקסיקו (31 מדינות).

עליית AMLO קשורה באכזבה מרה מן המערכת הדמוקרטית, שאמנם הניבה צמיחה כלכלית מרשימה (ולא מאוזנת), אבל לא הצליחה לפתור את בעיית הפשיעה האלימה. ב-2017 נרשמו במקסיקו 25,000 רציחות, עלייה של כמעט 25% לעומת השנה הקודמת. קרטלים יריבים של סמים הפכו חלקים ניכרים של מערב מקסיקו לשדות קרב.

קשה לדעת מה בדיוק היא נקודת השבר של דמוקרטיה ליברלית. פעם חשבו שהנקודה היא אינפלציה דוהרת "כמו בגרמניה הוויימארית". למעשה, האינפלציה לא הרסה את הדמוקרטיה הגרמנית. אבטלה היא שהרסה אותה עשר שנים אחר כך.

דמוקרטיה נשברת כאשר אין היא מסוגלת עוד להציע תקווה לשיפור באמצעות הכלים הנתונים לה. מפתיעה היא הקלות שבה הבוחרים מתפתים לקיצורי דרך עם פוטנציאל ברוטלי. הבעיה היא שהפיתוי הזה הוא לפעמים בלתי הפיך. שוברי הדמוקרטיה אינם נוטים להעניק למבקריהם הזדמנות חוזרת.