מסעדת אונאמי: לא מקורית ולא חדשנית אבל מקצוענית

אונאמי היא עדיין המוסד שהייתה לפני עשור או שניים. מוסד רציני, מכובד, לא מקורי או חדשני, כדרכם של מוסדות שכאלה, אלא מקצועני, מסודר ובעיקר - וזה כמובן החשוב מכל - כזה שמספק את הסחורה. וזה, כידוע, כל מה שאנחנו רוצים

סשימי / צילום: אנטולי מיכאלוב
סשימי / צילום: אנטולי מיכאלוב

ברבע המאה האחרונה הפך הסושי, והדברים ידועים, ממאכל אקזוטי, מסתורי ומוזר עבור רוב אזרחי ישראל, למשהו שהוא כמעט האוכל הלאומי שלנו. ליד ההמבורגר והפיצה תפס הסושי מקום של כבוד לצד הפלאפל, השווארמה והסביח, השילוש הקדוש של אוכל הרחוב הישראלי. ובדיוק כמו שמקובל ויומיומי "לרדת" על צלחת חומוס, שגרתי ונפוץ להזמין טייקאווי מסושייה או לקפוץ לאחת כזו לארוחת צהריים או ערב לא חגיגית. מאות סושיות נפתחו בישראל, חלקן הפכו לרשתות שניות בגודלן רק למפלצות של ממש כדוגמת מקדונלד'ס או ארומה (שהיא בעיניי המקדונלד'ס האמיתי של ישראל). רשתות כמו ג'פניקה או הסושיה למשל. אפשר לקנות מגשית סושי ב-10 שקלים במרכולים וילדים לוקחים סושי לבית ספר. טוב, לא כולם, אבל לא יהיה זה מוגזם לקבוע שאיש אינו רואה בסושי אוכל יוצא דופן.

הדברים היו שונים מאוד לפני כמעט 25 שנים, עת נפתחה מסעדת טאקאמרו. לצידה נפתחה גם מסעדת יאקימונו, שהפכה ברבות הימים לרשת קטנה ויוקרתית מאוד. סושי היה אוכל לא מוכר, מפחיד (דג נא) ובעל טעם מוזר ולא ברור לרוב הישראלים.

מרק הראמן/ צילום: בן יוסטר
 מרק הראמן/ צילום: בן יוסטר

והנה, גם אחרי רבע מאה, מי שמוביל בגאון את הסצנה המקומית, לפחות בכל הקשור לאיכות, הן אותן יאקימונו ואונאמי, יורשתה של אותה טאקאמרו של עלי גרוסמן, חלוץ האוכל היפני בישראל. לצדן מככבת רק עוד מסעדה אחת בגזרת הסושי היוקרתי והיקר, הלוא היא דיינינגס שבמלון נורמן. סקורה של בועז צעירי הירושלמי לא שרדה את המסע. אבל בעוד ארוחת צהריים, שלא לדבר על ערב, ביאקימונו, הייתה, ונשארה, בדיוק כמו אחת כזו בדיינינגס הנ"ל, עניין יקר, יוקרתי ובעיקר חגיגי ומיוחד - ערב, ובעיקר צהריים באונאמי, כבר מזמן אינו נחשב למשהו שצריך לקפוץ בשבילו לכיכר המדינה, או לפחות לזארה כדי להצטייד בבגדים מתאימים. אז לא, זה עדיין לא זול לאכול באונאמי, כמו למשל בסושיה או בג'פניקה, אבל בצהריים זה טיפה פחות יקר, וכאמור, מאוד לא חגיגי. גם קריאות ה"היראשימייסה", "ברוך הבא" ביפנית שצועקות או שמא מפטירות כמי שכפאן שד המלצריות הצעירות, כבר לא מבהילות כמו פעם. טוב, האמת שקצת… אני יהודי חרדתי.

ובדיוק בגלל שאני כזה, וגם קצת מקשיש ונוסטלגי, יוצא שבניגוד לרוב הציבור שמזמין כבר טייקאווי מאונאמי בלי חשש (ארוחת צהריים בצהרי ראשון היא הזדמנות מצוינת לראות עד כמה נפוץ המנהג הזה), אני עדיין מתלבש יפה, יחסית לחורני שאני בדרך כלל, וחווה עדיין "המון טקס בישבן", כמו שכתב מאיר אריאל, כשאני בא בשעריו של ההיכל הגדול והאפלולי הזה, שהפך ברבות השנים, אם תרצו, לדיקסי של עולם הסושי המקומי.

המלבי הקטן/ צילום: יוסי אלטמן
 המלבי הקטן/ צילום: יוסי אלטמן

אז התלבשנו יפה, אני אשתי והבכור, והלכנו לחגוג יום הולדת באונאמי. ככה זה כשהאישה רוצה סושי. לא עושים איתה צחוק, בטח לא ביום הולדתה. הזמנו אפוא שתי ארוחות עסקיות, ועוד מנת סושי טונה בשביל כלת השמחה, וקיווינו לטוב. עשרים שנה לא היינו פה. העסקית של בכורנו החלה בשרימפס טמפורה. הביסלי של יפן. תענוג פריך ולוהט שאין לי שום דבר רע להגיד עליו, מלבד אולי שהייתי תוקע גם ארבעים כאלה ולא רק ארבעה כמו שכללה המנה. טוב, נו…

אחריה הגיע, אלא מה, מרק ראמן. לא זוכר אם היה כאן ראמן לפני עשרים שנה, אבל היום כבר אי-אפשר לנהל מסעדה יפנית שאינה סושייה מהירה וזולה בלי אחד כזה. הראמן היה ראמן. כלומר, כל מה שאתם מצפים מהמרק היפני ההופך גם הוא בימים אלה למנה לאומית כמעט, לפחות בתל-אביב. חצאי ביצים חצי רכות, נתחי בשר חזיר עסיסיים ושלל אטריות ואצות המשתכשכים בציר סמיך. לא הטוב ביותר שאכלתי, בטח לא הרע ביותר. ראמן כמו שראמן צריך ויודע להיות, כלומר אושר גדול.

אני קיבלתי לראשונה רולים הפוכים של סלמון עם עור סלמון. כלומר, למי שבאמת צריך תרגום עדיין, האורז בחוץ, האצה בפנים, אלא שבמקום אצה יש הפעם בכלל עור פריך של סלמון ובאמצע בשר סלמון חי. שגרתי וטעים מאוד-מאוד.

עכשיו הגיעה קומבינציית הסשימי שהזמנתי. כלומר, רק דגים, בלי אורז. אורז זה לחלשים. חוץ מזה שאורז אכלתי כבר במנה הקודמת. שתי פרוסות מכל דג. סלמון, באס, מוסר ושרימפס מאודים. קצת בנאלי, נכון, אבל טרי וטעים. את הדגים מלווים, כרגיל, ערימת וואסבי, ערימת ג'ינג'ר כבוש, צנון יפני חתוך לרצועות דקיקות ופרוסות מלפפון. תענוג. אשתי התענגה על רולים קלאסיים של טונה ונהנתה מהם מאוד. מה שכלת היום הולדת מבקשת, כלת היום הולדת מקבלת.

קינחנו במלבי קטן, או מלבון בלשון המקום. איך אומר ידידי יאשה? סבבון! (כלומר סבבה עם סיומת מצחיקה). המלבי הזעיר היה על בסיס חלב קוקוס, מה שהתאים מאד לסיטואציה. עוד קינוח זעיר - קרם אננס עם קרוטוני בננה וקצפת. סבבון!

אונאמי היא אם כן עדיין המוסד שהייתה לפני עשור או שניים. מוסד רציני, מכובד, לא מקורי או חדשני, כדרכם של מוסדות שכאלה, אלא מקצועני, מסודר ובעיקר, וזה כמובן החשוב מכל, כזה שמספק את הסחורה. וזה, כידוע, כל מה שאנחנו רוצים.

אונאמי/ צילום: יוסי אלטמן
 אונאמי/ צילום: יוסי אלטמן

כדאי להכיר

טונה בבית. אין בעיה להשיג כיום טונה טרייה כיום בישראל. כל סוחר דגים רציני מחזיק כזו, ואם ידכם משגת, תוכלו להשיגה. בימי העונה (שהסתיימה כבר לפני כמה שבועות) אפשר להשיג טונה טרייה מהים שלנו, ולא כזו המיובאת מעבר לו. אם חשקה נפשכם בסשימי תוצרת בית (סושי זה קצת יותר מסובך), כל שתזדקקו לו הוא... סכין חדה דיה.