"בית הקלפים" ממשיכה ליפול, "נרקוס מקסיקו" מפתיעה לטובה

כש"בית הקלפים" עלתה לשידור (זאת אומרת, הוטלה כפצצה חכמה בשירותי ה-VOD והביאה לעולם את בשורת הבינג' הנטפליקסי), ההשוואה השגורה הייתה אל "משחקי הכס", שהייתה אז בשיא תפארתה התסריטאית. בעוד שהשנייה התחקתה אחר מאבקי כוח פוליטיים בעולמות מדומיינים, הראשונה הגישה את הריאל-פוליטיק הוושינגטוני במלוא תככנותו, וגם ברק אובמה צפה באדיקות. מאז חלפו השנים ונערפו הראשים - על המסך כמו גם במציאות. משחקי הכס דעכה באופן פרדוקסלי ככל שהפופולריות של הסדרה גאתה. בית הקלפים, עוד קודם נידוי קווין ספייסי וההיסטוריה הפרטית שלו של אלימות מינית, ראתה את המציאות המטורללת פשוט עוקפת אותה בסיבוב, והלכה לאיבוד ככל שניסתה לעמוד בקצב. מה שנותר משותף לשתי הסדרות הוא הקהל הבסיסי שלהן, שבמידה רבה ממשיך מעונה לעונה מכוחו של הרגל והפמיליאריות עם הדמויות. הווה אומר, התחלנו ולכן נסיים.

ולפני הכול, על זה עומדת העונה השישית, ויש לקוות גם האחרונה, של בית הקלפים, עם חלק ניכר מהדמויות והסיפורים מן העונה הראשונה שצפים להם כאילו הייתה זו 2013, והעולם היה מקום נורמלי מעט יותר. וכן, את החלל שהותיר ספייסי כאלפא-דוג של הסדרה הזאת אין למלא. ולמען האמת, גם אין ניסיון כזה. דמותו אומנם אינה נוכחת פיזית וגם לא שבריר ממנה, אבל שמו נישא ללא הרף ורוחו מרחפת מעל לכל תמונה, עד שאפשר שמדובר בנפקד הכי נוכח אי-פעם על המסך. רובין רייט התבקשה לחקות את האורגינל, הן בתוכן והן בצורה, ומעבר לכל קווי העלילה המופרכים, שם גם טמונה הטרגדיה הגדולה של הסדרה, והיא ההתמכרות לחיקוי יהיה המחיר אשר יהיה.

"בית הקלפים" משודרת בנטפליקס, ב-HOT, בסלקום TV וב-YES

 דייגו לונה בתפקיד מיגל אנחל פליקס גאיארדו / צילום:נטפליקס

שדות גראס | "נרקוס מקסיקו" לא מנסה להיכנס לנעליו של אסקובר, וזה עושה לה רק טוב

אין דבר גרוע יותר לדרמה מאשר לעשות את המצופה ממנה. תמונת הסיום של העונה השלישית של נרקוס איימה לקחת את אחת הסדרות היותר אינטליגנטיות שיש על המסך, אל דרך הטייס האוטומטי. זה עתה סיימו שם לטפל בקרטל קאלי, בעונת לוואי סבירה לשתי העונות שבהן ואגנר מורה הפיח חיים בדמותו של פאבלו אסקובר, והנה "נעבור הלאה". סיימנו עם קולומביה, עכשיו מקסיקו. אחרי הכול, מדובר ב"סדרה", והנה הסוכן פניה בגילומו של הצ'רמר פדרו פסקל מביט אל עבר הגבול (נטול החומה) וכבר מוכן להסתער על הקרטלים של סינלואה וחוארז.

אבל אז, מישהו בצוות ההפקה קיבל בשכל את ההחלטה לעצור. עם כל הכבוד לציר הזמן ולדפוס החשיבה הבינג'י-סדרתי-כרונולוגי שהמוח שלנו הפך מורגל לפעול לפיו (כן כן, בגלל נטפליקס), כאן הסיפור הוא שצריך לקבוע. ואם כבר במקסיקו עסקינן, אז לא בנקודה מאוחרת בשנות התשעים, רק משום שבה הסתיימה העונה הקודמת, אלא בחזרה אל נקודת ההתחלה ואל שורשי שדות המריחואנה, ממש כמו בקולומביה.

התוצאה היא שאנחנו בשנות השמונים ועם הסנדק מיגל אנחל פליקס גאיארדו בגילומו של דייגו לונה. כמו במקרה של אסקובר, גם הפעם מה שנרקוס עושה טוב מכול הוא לזהות מוטיבציות וחסכים, ובמילים אחרות - למה מפלצת הופכת למפלצת. זה הרי לא רק הכסף, זה אף פעם לא רק הכסף. אבל שלא כמו בנרטיב האסקוברי, שבו יחסי הכוחות בתוך הסדרה נטו אליו באופן מובהק, הפעם הגישה היא מאוזנת בין שני גיבורים, הרע והטוב, עם מייקל פנייה בדמותו של הסוכן אנריקה קיקי קמארנה האמריקאי ממוצא מקסיקני, שהעתיק את מגורי משפחתו לגואדלחארה, והפך מיתולוגי בנסיבות טרגיות.

מצד אחד, זה גורע מן ההילה של מיגל אנחל ומציג את דמותו כ"רזה" - גם פיזית - אפילו שברירית. בטח שלא דמות דמונית וגדולה מהחיים שעושה מה שבא לה בנוסח אסקובר. מצד שני, הגיע הזמן, וגם חובבי נרקוס מוזמנים להתבגר ולהפנים, שבסוף מדובר באנשים ולא בגיבורי על. ודווקא בשתי הדמויות הכאילו לא מספיק מרשימות האלה, שמשוחקות נפלא אגב, שמייצגות את "הטובים ורעים", טמון הסיפור כולו. ונדמה שבעונה הרביעית, אחרי שכבר חזינו בכמה וכמה גיבורים כאלה מתרסקים אל התהומות, שהקהל בשל לסיפור מעט יותר מורכב.

החיים, והנה בכל זאת אסקובר בגרסת ואגנר מורה העוצמתית שלו, הם לא בחירה דיכוטומית בין פלאטה לפלומו (בין כסף לעופרת), הם איפשהו באמצע.

"נרקוס מקסיקו" משודרת בנטפליקס