אינטרנט לסין, אינטרנט לרוסיה ואינטרנט לאיראן: האם הרשת בדרך לפיצול?

אנחנו מתייחסים לאינטרנט ולחופש שהוא נותן לנו כמובן מאליו, אך קיימת סכנה כי ימיה של רשת המידע כפי שאנו מכירים, ספורים • יותר ויותר מדינות פועלות כדי להקים תשתיות תקשורת מפוקחות משלהן, מנותקות מאלו של שאר העולם

היום שבו האינטרנט יפוצל להרבה אינטרנטים / צילומים:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
היום שבו האינטרנט יפוצל להרבה אינטרנטים / צילומים: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

תארו לעצמכם יום שבו התקשורת על רשת האינטרנט תפעל כמו מרכזיות הטלפון של פעם: אתם פותחים פייסבוק מסנג'ר ושולחים הודעה לחברה שגרה בלונדון, בן רגע מופיע סימן הוי האפור שמעיד כי ההודעה נשלחה אך יעברו עוד מספר דקות ואף ימים ארוכים עד שהיא תקבל את ההודעה ותקרא אותה. הסיבה היא שהחברה שייכת לרשת אינטרנט שאין לו הסכם עם האינטרנט שלכם, וההודעה לא יכולה להתקבל. זהו עולם בו כל אזור גיאוגרפי יתבצר בתוך חומה דיגיטלית, שתפריד בין האינטרנטים, או האינטרנט-רבים.  

שום דבר לא מובן מאליו, אפילו לא האינטרנט: הפתיחות, הקלות והחופש שהוא מגלם. מבלי שנבחין בכך מתנהלת מלחמה אינטלקטואלית עולמית על עתידה של הרשת, כשכל שחקן דומיננטי בזירה הבינלאומית מושך לכיוון שלו. במצב העניינים הנוכחי נראה שקיים סיכוי, לא קטן בכלל, שימיו של האינטרנט כמו שאנו מכירים אותו, ספורים.

במקומה של הרשת הפתוחה העולמית אליה התרגלנו ועליה התענגנו, יהיו מספר רשתות אינטרנט לאומיות, כל אחת בראשות מדינה או קבוצת מדינות אחרת, שיתארגנו מבחינה כלכלית להקמת תשתיות משלהן. אלה יהיו רשתות שלראשונה ישמרו על האינטרסים הכלכליים והאידיאולוגיים המקומיים מפני גורמים עוינים וחברות פרטיות. כל חברת טכנולוגיה שתרצה לפעול תצטרך לעמוד ולציית לכללים החדשים. כך ייווצרו עמים מנותקים בגבולות מדומיינים וחומות אש מפוארות. עידן חדש ומפוצל, ה-Splinternet, או פרגמנטציה של האינטרנט. רעיון שקיים כבר עשורים, אבל מתחיל לקרום היום עור וגידים.

זה אולי נשמע מופרך אבל אם נתייחס לאינטרנט כמוצר - ולא זכות טבעית - אפשר למצוא את ההיגיון. חשבו על זה כך: דיאט קולה שונה מעט בכל מדינה מסיבות שקשורות לטעמים, תנאים ורגולציה מקומית. הוא אולי מתוק יותר בארה"ב מאשר בישראל, נמכר בבקבוקים גדולים יותר, מפלסטיק או זכוכית ובמחירים משתנים. קונספטואלית, מדינה יכולה אפילו לאסור לשיווק דיאט קולה, אם למשל היא מחליטה למנוע מתושביה לצרוך אספרטיים או קפאין.

האינטרנט לא שונה. לצורך הדיון אפשר לדמיין עולם שבו גוגל ישראל ייראה אחרת וישרת פונקציות שונות מגוגל ניו יורק (למשל, גוגל ישראל יסיר תוצאות חיפוש לאתרים שמפרים זכויות יוצרים); שבו מה שמותר לי לשתף בפייסבוק גרמניה יהיה שונה מגבולות המותר בפייסבוק קליפורניה (נניח הצהרה אנטישמית); ועם היכולת המקומית למסות רווחים (למשל אלו שנוצרים לסנאפצ'אט מהמידע שהיא אוספת ומוכרת מהמשתמשים שלה בצרפת).

אריק שמידט/ צילומים:  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
 אריק שמידט/ צילומים: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

לסגור את האינטרנט ולמנוע גישה לנתונים

בחודשים האחרונים הולך ומתבהר כי מדובר על הרבה יותר מלהטוט אינטלקטואלי. את החשש או התחזית הזו ביטא בספטמבר אריק שמידט, מנכ"ל גוגל לשעבר, שאמר בכנס פרטי בסן פרנסיסקו כי עד 2028 יושלם הפיצול של האינטרנט. "אני חושב שהתרחיש הסביר ביותר הוא הפרדות לאינטרנט בהובלת סין ואינטרנט בהובלת ארה"ב". מה ששמידט הציע אינו חדש (למעשה אפשרות זו עלתה עוד ב-2001), אבל התפקיד העצום שגוגל שיחקה ושמידט הוביל בעיצוב האינטרנט וכמה מהלכים דרמטיים בזירה העולמית, העניקו למילותיו כוחות מיסטיים, הפכו את קריאתו לנבואת זעם ושחררו מבול של תוכחות מבוהלות ומאששות.

הרעיון מאחורי הנבואה הוא לא פחות מקריסת האינטרנט אל תוך עצמו: הרי ייחודה של הרשת הוא ביחידותה, ביכולתה לחבר בין אנשים וחפצים בצורה עצמאית; להיות חסרת גבולות, נעדרת בקרה, סינון, מכסים או מסים; בלי ממשלות, מגבלות וסמכויות שיפוט.

כך לפחות היה כמעט שלושה עשורים. משנות התשעים התבסס בעקביות האינטרנט הפתוח בחסות ארה"ב, שהמציאה אותו, והחדשנות המשתוללת מתוכה שעיצבה אותו. במשך שנים האמונה היתה שהחופש שהאינטרנט מציע הוא מוחלט. הוא נתפס כזכות טבעית, כוח משווה בין עמים ושכבות, ומנוע ליצירת ערך.

אלו הנחות עם אחיזה קונקרטית במציאות: היום מעל ל-3.5 מיליארד איש ברחבי העולם משתמשים באינטרנט, תנועות אזרחיות הצליחו לקום בזכותו ופליטים מצאו את משפחותיהם באמצעותו. הוא הפריח שממות ויצר עשרות מיליוני משרות. הכלכלה הדיגיטלית שסובבות אותו צומחת בממוצע ב-5.4% כל שנה בעשור האחרון והמסחר המקוון שהוא מאפשר צפוי להסתכם השנה ב-2.8 טריליון דולר. אבל לעושר הזה יש מחיר: הוא מייצר חיכוך עצום בלתי נראה לגולש היומיומי, בין חברות למדינות, בין פרטים לממשלות. המתח הזה מתפזר בצורה כמעט אחידה ומוביל ישויות נפרדות עם מוטיבציה שונה לאותה המסקנה: ארה"ב, סין, רוסיה והאיחוד האירופי מאמינות שהאינטרנט צריך להשתנות.

בארה"ב טראמפ הציע "לסגור את האינטרנט" באזורים מסוימים כדי למנוע מדאעש גישה לבני הנוער, ובכירים בממשל מהרהרים בהלאמת הרשת האלחוטית של הדור הבא, 5G, כדי להגן מפני איומים מסין. המטרה היא לבנות תשתית אחת איתנה מהר ככל הניתן בארה"ב, להשיג עליונות בתחום 5G ולמנוע מסין גישה לנתונים האמריקאיים. בתרחיש זה הממשלה הפדרלית תניח את התוואי ותגדיר את הנורמות והכללים לרשת ולא תותיר את האחריות הזו בידי ספקיות האינטרנט הפרטיות.

נשיא סין שי ג'ינפינג הכריז זה מכבר על "ריבונות סייברנטית" שהיא לטענתו מפתח ליציבות בטענה כי "זכותן של מדינות לבחור בעצמן את אופן פיתוח הסייבר, מודל הרגולציה והמדיניות הציבורית באינטרנט, ולקחת חלק במשילות על האינטרנט העולמי כשחקנית שווה".

ולדימיר פוטין שקל לא אחת לנתק את רוסיה מהאינטרנט ולבנות אינטרנט לאומי. "האינטרנט היה במקור פרויקט של ה-CIA, והוא עדיין כזה". ב-2014 הוא ביצע את המהלך הראשון בתהליך מתמשך של בידול: העברת חוק שדורש מחברות טכנולוגיה לאחסן את כל נתוני המשתמשים הרוסיים ברוסיה. באותה התקופה, פוטין כינס את הקרמלין לדון בצעדים הנדרשים כדי לנתק את רוסיה מהאינטרנט. לפני פחות משנה הם דיווחי כי סיימו לבנות מערכת DNS משלהם (יצירת מאגר דומיינים אלטרנטיביים), שנוצר כאמצע הגנה מפני ארה"ב ומערב אירופה. ב-RT, חברת החדשות בבעלות רוסיה, דיווחו באותה התקופה כי רוסיה החליטה לנתק את התשתיות הפיזיות שלה וליצור אינטרנט עבורה ועבור מדינות ה-BRICS (ברזיל, רוסיה, הודו, סין ודרום אפריקה).
באירופה, האיחוד האירופי העביר את תקנות GDPR שמטרתן היא להגביל את כוחן של חברות האינטרנט ולייצר הגנות על המשתמשים, מה שבפועל גם משנה את האופן שבו האינטרנט פועל ב-28 מדינות האיחוד.

הנשיא פוטין / צילום: רויטרס - Ria Novosti
 הנשיא פוטין / צילום: רויטרס - Ria Novosti

             

החשש: 'סייבר פרל הארבור' ומלחמה עם AI

הקרע המשמעותי ביותר שהביא אותנו לרגע זה היה ב-2013 והדלפות אדוארד סנודן. כשסוכן ה-NSA (סוכנות הביטחון הלאומית) לשעבר חשף כי סוכנויות הביון האמריקאיות מנצלות את הילת החופש של האינטרנט בציניות כדי לרגל אחרי אזרחים, חלחלה ההבנה לראשונה גם בארה"ב עצמה שאי אפשר לסמוך על טוב ליבה של מדינה אחת. ארה"ב פשוט לא מחזיקה בעליונות מוסרית הנלוות לתפקיד בעלת המונופול על אופייה של הרשת העולמית. הקרע היה כה גדול שאפילו גוגל הזהירה בזמנו שהאירוע עלול להביא בעתיד לפיצול האינטרנט.

באותו הזמן, ממש במקביל, התעצם השיח הציבורי המבהיל על האקרים, מתקפות סייבר ועתיד שכולל מלחמות עם מכונות חכמות שכל מה שעומד ביניהן לבין סוף העולם הוא רק שורת קוד. הדיון התרחב וכלל את הפגיעות העצומה שקיימת ברשתות ממשלתיות והיכולות של שחקנים בודדים להביא לשיבוש קריטי של שירותים. בארה"ב התחילה מחלקת ההגנה להזהיר מפני "סייבר פרל הארבור".

זה כמובן לא עזר שקומץ חברות אינטרנט אמריקאיות תפחו לממדי ענק. עשר חברות הטכנולוגיה הגדולות בארה"ב הכניסו לבדן רק בשנה החולפת מעל לטריליון דולר, שווי השוק שלהן מסתכם בכמעט 5 טריליון דולר. כמה מסים הן משלמות למדינות ברחבי העולם? כמעט כלום. אבל הבעיה היא לא רק הכסף: הן כה דומיננטיות שבכוחן להגדיר את האינטרנט, איך הוא נראה, איזה תוצאות חיפוש נקבל, מה הדרך שבה נתקשר עם מכרים ואיך אנחנו קונים. הן אפילו יכולות לקבוע מה מותר לשים על האינטרנט, מתי עברנו את הגבול ומי בעליו של התוכן שאנחנו מייצרים. 

בשנה האחרונה המדינות מגלות חוסר סבלנות לענקיות ודורשות מהן פעולות ממשיות: בין אם זה האיחוד שמתעקש על תשלומי מסים, ארה"ב שרוצה להחזיר רווחים כלואים, בריטניה שמזמנת את צוקרבג להעיד בפניה ואפילו ישראל דורשת מפייסבוק תשובות והסברים על הגנה על משתמשים.

הצטברות הבעיות והחריגות האלו פוררו את האידיליה שעל ברכיה נולד ושגשג האינטרנט. מדינות התחילו לשאול שאלות לגבי המותר והאסור ואיך אפשר למשטר ולמסות. הן עשו זאת מתוך הנחת מוצא שזו זכותן המלאה לפקח ולשנות, ולייצר איסורים דיגיטליים ללא תיאום בין מדינות - עלייתה של הטכנו לאומניות.

שחקניות קטנות יחסית בזירה הבינלאומית כבר עושות דברים דומים מספר שנים ונוקטות בצעדים ממשיים ליצור אינטרנט-רבים: באיראן כבר שוקדים על רשת אינטרנט לאומית "חלאל נט" במטרה הברורה להפריד פיזית את האינטרנט המקומי מהעולמי כדי לצמצם את הפגיעות למתקפות סייבר. גם צפון קוריאה עומלת על רשת משלה שנקראת "כוכב בוהק", ובקובה הרשת המקומית זכתה לשם קובה האדומה. מדינות הבריקס התחילו ב-2015 פרויקט משותף רחב היקף שכולל הנחת מעגל סגור בהיקף 34 אלף קילומטר של סיבים אופטיים שאמור להבטיח רשת אינטרנט לחצי כדור הארץ הדרומי.

מבין השחקניות הגדולות בעולם, יש שתיים שעומלות על אינטרנט משלהן. באירופה, אחרי שנודע כי האמריקאים צותתו גם לטלפון הפרטי של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, החליטו לצאת במבצע הנחת סיבים אופטיים ליצירת רשת אינטרנטית אזורית -  הם קוראים לה 'ענן פאן אירופי'. בסין הצנזורה העמוקה יצרה אקוסיסטם ייחודי שבו אין גוגל, פייסבוק או וואטסאפ ובמקומן יש חברות מקומיות משגשגות שמעניקות שירות ליותר ממיליארד משתמשים מחוברים.

חלק מהמדינות מתנתקות פיזית וחלקן אידיאולוגית, אבל זה לא משנה כל עוד יהיה מי שייתן את השירות - גם אם יהיה זה שירות מפוקח קשות. כמו שזה נראה כרגע אין סיבה לדאגה: חברות האינטרנט מונעות בסופו של דבר מהשורה התחתונה, ואפילו התנאים המחפירים ביותר של צנזורה ודמוקרטיה לא יעצרו מבעדן לפעול (למרות זאת, הן דוחפות למניעת פיצול). בגלל זה בגוגל עומלים היום על מנוע החיפוש "שפירית", שאמור לעמוד בתנאי הצנזורה בסין, פייסבוק מחפשת את דרכה חזרה, ברוסיה צצות חברות שמחליפות ענקיות שלא יכולות לפעול וכולן מתיישרות בזריזות לעמוד בכללי ה-GDPR. כלומר מדינות יכולות לייצר כללים ונורמות לאינטרנט שמוגבלים לאזור גיאוגרפי, וחברות הטכנולוגיה יגשימו עבורן את החלום.

מהדוגמאות האלו צריך להיות ברור כי התנתקות או התבדלות מרשת האינטרנט העולמית הפתוחה אינה רק משאלת ליבם של המדכאים, אלא רעיון שמחלחל בכל צורות המשטרים. פעם אחת זה נראה כמו צנזורה פרועה ושליטה במידע ממשלתי על פני האזרחים, ופעם שנייה כמו הגנה על אזרחים וזכותם לפרטיות, שמירה על טוהר הבחירות או קניין רוחני. הכל עניין של פרספקטיבה.

פרוטקציוניזם גרסת 2018: הכל אפשרי

השאלה העיקרית היום היא האם התנתקות לאינטרנט לאומני תהיה מקובלת על אזרחי המדינות ועד כמה זה בכלל ישים או משתלם לעבור לרשת אינטרנט לאומנית. הרי הרשת העולמית היא עמוד השדרה של המסחר הבינלאומי, שלא לדבר על העובדה כי פיצול הרשת יהרוס את "היכולת העצומה של האינטרנט לסייע בהתקדמות האנושית", אם לצטט את הפורום הכלכלי העולמי שנדרש לנושא לאחרונה.

כמו שהמצב נראה היום, שבו ממשלות מלהיטות את השיח והשפה על הסכנות שבמתקפות סייבר, פריצות והסכנה מפני בינה מלאכותית ומחשבים קוואנטים שמעבר לפינה, להתנתק מרשת עולמית היא אפשרות סבירה. צריך גם לזכור כי למרות הערכות מקדימות, אזרחי בריטניה בחרו בברקזיט והאמריקאים בטראמפ, ארה"ב התנתקה באופן חד-צדדי מהסכמים בינלאומיים ומדינות כמו סין ורוסיה מוכנות לספוג סנקציות כלכליות אם זה ישמר את עצמאותן. פרוטקציוניזם ב-2018 היא בחירה סבירה ולא מילה גסה. זהו עידן שבו מערערים על הלא מתקבל על הדעת והופכים את הלא יתכן לאפשרי.