שוטרים מתחזים, הודאה והרשעה: רומן זדורוב לא לבד

בית המשפט העליון אישר לאחרונה את הזיכוי של אילן יוסף (עובד רשות המסים) מקבלת שוחד ושל אברהם סיבוני (נישום שהתנהלה נגדו חקירת מס) ממתן שוחד. קודם לכן הורשע בקבלת שוחד במשפט נפרד הנאשם השלישי ליאור מירז (גם הוא עובד רשות המסים) - באותה פרשה. בשני המשפטים התבססה התביעה על הודאתו המפוקפקת של מירז בפני שוטרים-מתחזים-לעצורים, שאיימו עליו. כשקבע עתה בית המשפט העליון כי הודאת מירז אינה קבילה, וזיכה את יוסף וסיבוני, הצדק לא ימצא מנוח עד שיזוכה גם מירז.

תזכורת: מירז הורשע בלקיחת שוחד בפרשה שבה הודלף מידע מחקירת הונאה סמויה של מע"מ. הראיה המרכזית לכך שהוא כביכול המדליף הייתה הודאתו בפני השוטר הסמוי "אריאל" בבית המעצר. ההודאה ניתנה בעקבות הפקת תאטרון בהשתתפות 6 שחקנים לפחות: שני שוטרים המתחזים לעצורים בתאו של מירז, כשאחד מהם "חיים" מטיח במירז שהוא שטינקר ומאיים לפגוע בו.

שני שוטרים נוספים המתחזים לעצורים בתא הסמוך שאליו הועבר מירז, כשאחד מתחזה לחולה שמופקר על-ידי הסוהרים, כדי ליצור את הרושם (הנכון, למרבה הצער) שהעצורים חסרי אונים, והשני ("אריאל") תחילה מאשים את מירז שהוא סוכן סמוי, ולאחר מכן מקבל ממנו הודאה; ולפחות שני סוהרים שקיבלו תפקידי-משנה בהצגה שמטרתה ליצור אצל מירז תחושה שהוא מאוים על-ידי עצורים אחרים החושדים בו שהוא מלשין, עד כי נאלץ להודות בעבירה כדי להוכיח שאיננו "סמוי".

אנשי משטרה שפעלו כסוכנים סמויים

הפתרון המשפטי פשוט לכאורה: סעיף 12 לפקודת הראיות קובע כי הודאת נאשם שנמסרה מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה רק אם הייתה "חופשית ומרצון". השופט ניל הנדל קבע נכונה כי יש לשלול את קבילות הודאתו של מירז "לנוכח העובדה שאנשי משטרה שפעלו כסוכנים סמויים איימו על המערער. איום זה הוא אשר הביא בפועל להודאה הבודדת שמסר".

אחד השוטרים-המתחזים אף הטיח במירז: "אתה זיינת אותי, אתה שוטר, אתה סמוי", ואיים שהיה דוקר אותו אם מירז לא היה מבוגר. בפסק הדין נקבע אף שמירז היה במצב נפשי רעוע - והשוטרים ידעו על כך וניצלו זאת. כפי שציין השופט הנדל, "אדם מן היישוב - ונזכיר כי המערער הוא אדם מבוגר, עובד ציבור ותיק ללא עבר פלילי - אינו יכול לדעת מראש מה תלד סיטואציה מעין זו, אם יוכה או יידקר". לפיכך קבע כי ההודאה לא הייתה רצונית אלא ניתנה בעקבות איומים, וכי יש לזכות את מירז.

אלא שהשופט הנדל נותר במיעוט. אמנם בזמנו תמכתי בפסיקתו מעל גבי עיתון זה (29.8.17), אך אינני חבר בהרכב השופטים. שני השופטים האחרים אישרו את ההרשעה, בשקפם את היחס המסורתי המוטעה של שיטת המשפט הישראלית להודאה, כביכול היא "מלכת הראיות", בעוד שהמחקרים החדשים - חלקם מבוססים על השוואות DNA - מלמדים שראוי להתייחס להודאה כאל "קיסרית הרשעות-השווא".

פגיעה קשה בזכויות החשוד

בחלוף כשנה, 3 שופטים אחרים של בית המשפט העליון מאשרים עתה את זיכוים של יוסף וסיבוני באותה פרשה, בקובעם כי ההודאה של מירז בפני השוטרים-המתחזים-המאיימים, שעליה ביססה התביעה גם את האישומים נגד יוסף וסיבוני - איננה קבילה. השופטת אסתר חיות הסבירה כי "תרגיל החקירה שבוצע למירז נועד לגרום לו להאמין כי הוא מוחזק במעצר עם עבריינים אלימים ומשולחי רסן, שיפגעו בו אם לא ישכנע אותם כי הוא עבריין כמותם".

השופטת דפנה ברק-ארז הבהירה נכונה כי "הפעלת מדובב תוך פגיעה קשה בזכויות החשוד וללא בקרה של ממש, חותרת תחת יסודות ההגינות של ההליך הפלילי".

לפני כחצי מאה זיכה בית המשפט העליון את ליאורה ארביב. יחד איתה הורשע שלום חבאני. השופט צבי ברנזון כתב כי "בנפול אשמת המערערת צריכה ליפול גם אשמתו הנשענת על אותן עדויות". אך הוא לא הסתפק בעשיית צדק עם הנאשמת ודאג לעשיית צדק גם עם חבאני, על אף שכלל לא הגיש ערעור.

ברנזון הורה על המצאת פסק הדין המזכה את ארביב לחבאני, כדי שהוא יגיש ערעור (ובקשה להארכת מועד), והמהלך אכן הוביל לזיכויו של חבאני.

ובחזרה למירז - האם תהיה זו נאיביות לצפות מהיועץ המשפטי לממשלה ליזום משפט חוזר ולהסכים לזיכויו המיידי של מירז? הרי תפקידו אינו מחייב הזדהות עם תעשיית ההרשעות של הפרקליטות. 

■ הכותב הוא פרופסור מן המניין במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן ובמכללה האקדמית ספיר.