נדחתה תביעה נגד האלוף במיל' ישראל זיו לתשלום דמי ייזום של כ-2.8 מיליון שקל

האלוף במיל' ישראל זיו נלחם בלא מעט קרבות במהלך הקריירה הצבאית שלו, ברובם הגדול בצד המנצח • השבוע הגיעה לסיומה מערכה נוספת עליה יכול האלוף במיל' לסמן "וי" - הפעם לא בשטח אויב אלא בבית המשפט

האלוף במיל' ישראל זיו / צילום: אוריה תדמור
האלוף במיל' ישראל זיו / צילום: אוריה תדמור

האלוף במיל' ישראל זיו נלחם בלא מעט קרבות במהלך הקריירה הצבאית שלו, ברובם הגדול בצד המנצח. השבוע (ב') הגיעה לסיומה מערכה נוספת עליה יכול האלוף במיל' לסמן "וי" - הפעם לא בשטח אויב אלא בבית המשפט המחוזי מרכז בלוד.

שופטת המחוזי הלית סילש הורתה על דחייתה תביעה שהוגשה נגד זיו על-ידי איש העסקים יעקב דישראלי, ולפיה זיו לא עמד בהבטחתו לשלם לדישראלי דמי תיווך/ייזום בסך כ-2.8 מיליון שקל, שהגיעו לו, לטענתו, בעבור פגישה שארגן לזיו עם נציג של חברה בשם טרפיגורה (Trafigura), שהניבה לזיו פרי בדמות השקעה בחברה שזיו מחזיק במניותיה בסך 20 מיליון דולר.

נוכח דחיית התביעה פסקה השופטת סליש כי על דישראלי לשלם לזיו הוצאות משפט בסך 40 אלף שקל.

תמורה בדמות "דמי ייזום"

כרקע לפסק הדין נציין כי בשלב כזה או אחר הוסכם בין זיו לתובע כי זה האחרון יפעל כדי לקדם אפשרות לבצע השקעה בפעילות חברות בהן היה זיו מעורב, כנגד קבלת תמורה מזיו בדמות "דמי ייזום".

לטענת דישראלי - וזו גם הסוגיה המרכזית בפסק הדין - דמי הייזום נקבעו ב"מזכר" עליו חתום זיו, שנכתב על כרטיס ברכה של אחת מהחברות שבשליטתו, ובו הוא מתחייב לכאורה לשלם לדישראלי - באופן אישי - 2% מסך כל סכום השקעה שיגייס מחברת טרפיגורה, שעוסקת בין השאר, במסחר במתכות, אנרגיה ונפט.

דישראלי טען בתביעתו (וטענה זו לא הוכחשה) כי בחודש יולי 2012 התקיימה פגישה בין זיו לבין דניאל פוסן מחברת טרפיגורה, במסגרתה נבחנה האפשרות שטרפיגורה תשקיע בפעילות עסקית של הנתבע ושל חברה בקולומביה בה הוא מעורב.

לפי דישראלי, חברת טרפיגורה ביצעה השקעה בפעילותו של הנתבע בהיקף כספי של כ-20 מיליון דולר, וכן גובשה הסכמה לאפשרות השקעה נוספת בעתיד (שמומשה לטענת התובע).

נוכח השקעת החברה הזרה בפועלו של זיו, העמיד דישראלי את תביעתו על כ-2,760,000, המורכבים מסך של כ-400 אלף דולר (2% מגובה ההשקעה הראשונה) וכן דמי ייזום נוספים בסך 1.2 מיליון שקל בגין השקעת המשך שביצעה טרפיגורה.

זיו, שיוצג בהליך על-ידי עורכי הדין משה כאהן ושגיא אהרון, דחה את הטענות כלפיו והשיב כי מטרת התביעה מהווה ניסיון לקבלת כספים, ללא כל בסיס בדין, וזאת בהמשך להתנהלות פסולה של התובע. זיו הוסיף כי דישראלי לא בחל בשום אמצעי, הטריד אותו ואיים עליו, תוך שפגע בשמו הטוב.

מכל מקום זיו טען כי המזכר עליו ביסס דישראלי את תביעתו הוא מסמך מזויף, אשר הוכן לצורכי התביעה בלבד, ואשר בגינו אף הוגשה תלונה למשטרת ישראל.

"אני לא אברח משום אחריות" 

בית המשפט דן בתביעה וקבע כי גם אם המזכר השנוי במחלוקת איננו מזויף (כפי שטענה חוות-דעת גרפולוגית שצירף זיו), "המארג הכולל של הראיות מלמד, באופן מובהק, כי אין לראות במזכר כהסכם אשר נכרת בין הצדדים, או ככתב התחייבות אשר ניתנה ביחס אליו הסכמתו של הנתבע".

בית המשפט הוסיף כי אין מחלוקת שהמזכר נכתב על-ידי דישראלי, אך בכל הקשור לטענה כי זיו חתם עליו - זו לא הוכחה כדבעי בהליך לפניה, והתמונה שעלתה בפנייה "רוויית סימני שאלה".

בהתאם דחתה השופטת סילש את כל טענותיו של דישראלי, תוך שהיא מתבססת, בין היתר, על תיעוד חזותי שביצע דישראלי עצמו לפגישה שקיים עם זיו, לעניין שאלת דמי הייזום. במסגרתו תועד זיו אומר לדישראלי: "אין מצב שיהיה משהו שאני לא אשלם, אין חיה כזאת... אני לא אברח משום אחריות".

למרות זאת, השופטת קבעה כי עדותו של התובע בעניין המזכר ומהימנותו "אינה עולה בקנה אחד עם התמונה העובדתית הנלמדת מתוך ראיות הפגישה המתועדת (סרט ותמליל - מ' ש')".

בית המשפט הוסיף כי נוכח מצב העניינים שהוכח לפניו ובכלל זה חוות-דעת המומחה מטעם זיו; אופן עריכת המזכר בכתב-ידו של התובע, אישור התובע כי המזכר לא נחתם בנוכחותו על-ידי זיו; היעדר אינדיקציה לקיומו של המזכר קודם להגשת התביעה; היעדר פירוט בדבר נסיבות חתימת המזכר במסגרת התצהיר שהגיש לבית המשפט דישראלי - כל אלה ועוד מובילים למסקנה, לפיה המסמך הכתוב, בו ראה דישראלי כהסכם לקבלת דמי ייזום - "אינו מהווה הסכם בין הצדדים, ולא ניתן לראות אותו כהתחייבות של הנתבע כלפי התובע".

"נכונות עקרונית לתשלום שכר-טרחה"

למעלה מן הצורך, בית המשפט המחוזי קבע כי מכלל הראיות בתיק עולה כי האלוף במיל' דווקא הביע נכונות עקרונית לתשלום שכר-טרחה לתובע, ואף התקיים כאמור בין הצדדים "שיח ושיח", אשר מטרתו הייתה כאמור שימוש בשירותיו של התובע לצורך קידום האפשרות להתקשר עם חברת טרפיגורה, בתמורה לקבלת שכר-טרחה.

יחד עם זאת, נקבע כי דישראלי לא הצליח להוכיח כי אותו דין ודברים הבשיל לכדי הסכם בעל-פה, מכיוון שלא התקיימו שני יסודות בסיס להיווצרותו של הסכם בעל-פה, יסוד "גמירת הדעת" (כוונה ספציפית להתקשר בחוזה מסוים) ויסוד המסוימות (כי החוזה צריך לכלול בחובו פירוט של כל העניינים המהותיים להסכם).

בהתאם קבע בית המשפט כי "ברי כי הסכמתו העקרונית של הנתבע לתשלום שכר-טרחה אינה מגעת כדי יצירה של התחייבות חוזית".

לבסוף, בית המשפט דחה טענות שונות של דישראלי, אשר טען לגזל, תרמית ועשיית עושר שלא במשפט מצדו של זיו; לא לפני ש"נזף" באלוף במילואים וציין כי היה לו "נוח" להותיר את סוגיית ההתקשרות ותשלום שכר-הטרחה לא פתורות ועמומות".

כעת מעניין יהיה להמתין ולחכות האם השמחה של זיו מוקדמת, ולפנינו מערכה נוספת וסוערת לא פחות בבית המשפט העליון.

עורכי הדין משה כאהן ושגיא אהרון, שייצגו את זיו, מסרו: "מרשנו טען לכל אורך ההליך כי מעולם לא חתם על ההסכם שבבסיס התובענה, וכי לא התחייב, בכתב או בעל-פה, לשלם לתובע תמורה כלשהי ובוודאי שלא התחייב לשלם לתובע מיליוני שקלים, כטענתו המופרכת, ואנו שמחים על כך שבית המשפט אימץ את טענותינו במלואן. חשוב מכך - פסק הדין מעביר מסר חד וברור, לפיו בית המשפט ידחה כל ניסיון של צד 'לייצר' ראיות בדיעבד ולהגיש לבית המשפט מסמכים מפוקפקים, ומי שינקוט דרך זו ייאלץ לשלם הוצאות נכבדות. חסד גדול עשה בית המשפט עם התובע משלא הפנה את העניין להמשך חקירת המשטרה".