קיים הבדל בין נושאים שהם חקיקתיים לבין נושאים שהחקיקה חייבת להתרחק מהם כי הם אינם יכולים לפעול על-פי חוק. בנושא זה מבקרים במיוחד את שרת התרבות והספורט מירי רגב, אבל מי שיותר פעילה בחקיקה פוליטית היא שרת המשפטים איילת שקד, שבאופן רגיל אמורה לחסום תהליך כזה. מכל מקום, עובדתית מעולם לא הייתה בארץ חקיקה פוליטית בממדים כאלה. האחרון שבחוקים הללו הוא חוק הנאמנות בתרבות, שאושר אמש בקריאה ראשונה בכנסת.
חקיקה ותרבות
תרבות אינה יכולה לפעול באווירה של היתרים ואיסורים. כלומר, היא יכולה, אבל זו בוודאי לא תהיה תרבות איכותית. אני לא יודע על שקד בעניין זה, אבל רגב הרי העידה על עצמה שהיא לא צרכנית של תרבות, ואינה מבינה בתחום זה. אבל באמת שלא צריך לקרוא את צ'כוב, או בכלל, כדי לדעת שחקיקה ותרבות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.
מתפלשים בכיבוש
אבל... כן, בהחלט יש אבל. מי שקורא טור זה צריך לדעת שמאז ומתמיד התרעתי שיש לנו הרבה יוצרים, אבל מעט יצירה. כלומר יש יצירה אחת דומיננטית, והיא הכיבוש ("הארור") והערבי ("המסכן"). היוצרים, רובם ככולם, מתפלשים בנושא זה וזוכים לטפיחות עידוד על הליברליות והנאורות שלהם. למעשה מדובר ביצירה נטולת השראה, בנאלית, חד-סטרית. הזהרתי, חזור והזהר, שכתיבה כזאת תגרום לצנזורה. אבל מי מקשיב? בוודאי לא היוצרים, שיודעים טוב יותר מכולם.
הבנליות של המסכנים
בתיאטרון, למשל, לא ידוע לי על מחזה אחד שעסק בבעיות הללו מזווית אחרת, ניסיון רציני לבדוק ולברר את האחריות של הפלסטינים למצבם. כתיבה כזאת בוודאי דורשת יותר עבודת מחקר ומחשבה מחוץ לקופסה, ולכן היא יותר קשה. הרבה יותר קל ללכת עם העדר נגד הממשלה ולקונן על מר גורלם של הפלסטינים (גורל שלדעתי הם הביאו וממשיכים להביא על עצמם).
צנזורה היא מוקצה
בשום פנים ואופן הדלות היצירתית אינה מצדיקה צנזורה, שהיא הגרועה באופציות. מה שצריך שיקרה זה שינוי גישה מצד הנהלות התיאטרונים. היום הם חוששים להעלות ביקורת על הפלסטינים, מה גם שהם עצמם מזדהים עם הקלישאות על הסבל הפלסטיני ואשמת ישראל במצב הזה. החששות אינם מפני השלטון, הממשלה, אלא מפני הקולגות שרואים בכתיבה כזאת בגידה בדז'ה וו שהשתלט על תחום התרבות.
את מירי רגב ואיילת שקד המציאות הזאת מקוממת. במקום לנסות לתקן בדרכים תרבותיות הן מבקשות לחנוק באמצעות חקיקה. כדאי לנסות לחשוב על פתרונות אחרים - גם ליוצרים וגם לפוליטרוקים.
כתבות
ני"ע
