ההסכם נראה משונה אבל למצרים יש סיבות טובות לקנות גז ישראלי

החתימה על ההסכמים למכירת גז טבעי מדלק הישראלית לדולפינוס המצרית בתחילת השנה נראית מעט משונה. זאת, על רגע הגילויים של שדות עז ענקיים בים המצרי. הסיכום בין הצדדים הוא ל-10 שנים, ולא ברור מהו האינטרס המצרי אם בתוך שנים ספורות יתחילו להפיק כמויות ענק של גז.

אם לא די בכך, נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, צוטט כאומר שמצרים תחתום בשנים הקרובות על הסכמי רכישה מכל שדות הגז במזרח הים התיכון. הסכמים כאלה נמצאים בשלב מתקדם מול קפריסין והחברות הפעילות בשדות הגז בשטחים הימיים שלה. לפי פרסומים בתקשורת המצרית, יש מגעים עקיפים בתיווך סעודי גם עם ממשלת לבנון לרכש דומה.

אמיר פוסטר, מנהל אגף אסטרטגיה ומחקר של איגוד תעשיות הנפט והגז, אומר כי סיבה אחת היא גיאופוליטית - התחרות על המעמד מול טורקיה של ארדואן, היריב המר, אשר שולטת על המעבר היבשתי לאירופה, הקניינית העיקרית של הגז.

פוסטר מוסיף סיבה חשובה לא פחות ומעשית במיוחד - חשש ממחסור עתידי. חברת הייעוץ מקינזי ערכה בדיקה עבור המצרים, ובה ניתוח של תפוקת הגז מהשדות המצריים הקיימים ואלה החדשים בשני העשורים הקרובים. לפי הבדיקה, החל מ-2020 צפויה ירידה חדה בתפוקת השדות הקיימים. לגבי המאגרים החדשים, בשנים הראשונות הגז שיגיע משדה זוהר יחפה על הירידה בתפוקה של המאגרים הקיימים, אך אחר כך גם התפוקה הזו לא תספיק, וב-2030 סך התפוקה של השדות המצריים תגיע לפחות מ-50 BCM השנה לעומת יותר מ-60 כיום.

החשש המצרי מוצדק. בתקופתו של הנשיא הנוכחי א-סיסי כלכלת מצרים מתפתחת במהירות. אחד הפרויקטים הגדולים שהוא מוביל הוא מעבר מהיר מנפט לגז, שהוא גם ירוק יותר וגם זול יותר. רק לאחרונה נחנכו במצרים שלוש תחנות כוח מבוססות גז שבנתה חברת סימנס, שהן מהגדולות מסוגן בעולם. תחנות אלה בלבד יצרכו 15 BCM בשנה, רבע מהתפוקה המצרית כיום.

לאור גילויים של שדות הגז במצרים נבנו מתקני הנזלה ענקיים, בהנחה כי מצרים תהיה יצואנית גז מובילה. כיום המתקנים הללו עובדים בהספק זעום למורת רוחן של חברות האנרגיה הבינלאומיות שהשקיעו רבות בבנייתם, שכן רוב-רובו של הגז המצרי נשאר לתצרוכת מקומית.

חזונו של א-סיסי הוא להפוך את מצרים למרכז הגדול ביותר של תעשיית הגז במזרח הים התיכון - הפקה, הנזלה, יבוא ויצוא - ולשם כך הוא מנסה לשים את ידה של מצרים על כל מה שרק ניתן. המשמעות עבור השדות הישראליים היא לקוח רעב זמין וקרוב, שאולי מייתר את הצורך בתשתיות שעלותן מיליארדים רבים הנחוצים להנחת צינור הולכת גז תת-מימי מישראל לאירופה. ועם זאת, בישראל ממשיכים לקדם צינור זה, גם בגלל חוסר היציבות האזורי ובשל חוסר רצון להניח את כל הביצים בסל אחד.

הסדרה בעזה, אם תהיה, לא תאריך ימים

ראש הממשלה בנימין נתניהו הסביר השבוע את עקרונות ההסדרה וההיגיון שמאחוריה לכתבים מדיניים, כשאחד מהנימוקים העיקריים שלו היה כלכלי - התקדמות צעד אחר צעד של מחוות כלכליות אל מול שקט מהצד השני.

וכך, ביום רביעי שעבר שבה ישראל והרחיבה את מרחב הדיג ברצועה לתשעה מיילים ימיים. הסולר שקטאר משלמת עליו מגיע לתחנת הכוח בעזה שמספקת חשמל 6-12 שעות ביום - לוקסוס אמיתי במונחים של רצועת עזה.

העזתים מאמינים כי אולי במסגרת אותה הסדרה, תסכים ישראל לאפשר לפועלים מהרצועה לעבוד בה, כפי שעושים אחיהם מהגדה. בשלב זה, התנגדות גורמי הביטחון למהלך כזה מונעת אותו, אבל גורם צבאי בכיר אמר ל"גלובס" כי ייתכן שבמסגרת הסכם הסדרה כולל, יתקיים פיילוט שיאפשר הכנסת מספר קטן של פועלים בפיקוח הדוק. לדבריו, כאשר תחל כניסה כזו של פועלים, יתווסף עוד כלי לחץ על חמאס ברצועה.

לפי הפרסומים, נתניהו שוקל להתיר לקטאר להעביר לרצועה את תשלום משכורות עובדי הרשות בעזה - אותן משכורות שאבו מאזן נמנע מלהעביר כבר חודשים. נתניהו וגורמים בינלאומיים מבינים שהלחץ הכלכלי שנמשך כבר שנה וחצי, לא השיג את התוצאות הרצויות.

אבל, וזה אבל גדול, גם אם תהיה הסדרה, שתכלול הסכם ארוך טווח לשקט, המצב הנוכחי שבו ארגון טרור שולט על טריטוריה בגבולנו הדרומי הוא ערובה להתלקחות מחודשת - אם לא בחודשים או בשנה הקרובה, לא הרבה זמן אחר כך.