כשמעבר דירה מעמיד את הפריטים ששמרנו במבחן הקשה מכל

בסוף השבוע האחרון הצטרפתי ליעלי על מנת לעזור לנטע, חברה, שארזה בית, ארבעה ילדים ועשרים שנים של מגורים בבית הקודם בעיר אחרת, ועברה לגור בסמוך אלינו. נכנסתי לדירה החדשה שבה התרוצצו ילדים, כלב, נטע, יעלי ועשרות ארגזים ארוזים שמבקשים פורקן, ארגזים שעליהם כתוב בטוש שחור מה אצור בתוכם ולהיכן הם מבקשים להגיע במחוזם החדש.

בין הארגזים הפרקטיים התנוססו ארגזים רבים של זיכרונות שעברו את הסלקציה של המעבר, לטובת אפסון לפעם במעונם החדש. לב טולסטוי כתב פעם שכל המשפחות המאושרות מאושרות באותה דרך וכל משפחה אומללה בדרכה. התיישבתי על הרצפה ופתחתי ארגזים לא לי והצצתי לתוכם כדי לראות זיכרונות של אחרים, ולגלות שבזיכרונות כל המשפחות דווקא כמעט דומות.

בשוליים, כמו בכל דבר, ישנם הקיצוניים האלה, שמחוברים לאתמול ושומרים אפילו מכסים של גביעי קוטג' שתאריך התפוגה שלו הוא תאריך יום הולדתם. ואכן, מעת לעת אני נתקל בלקוחות שאני זקוק לתלוש השכר שלהם מחודש אפריל 1984 והם מביאים לי אותו כלאחר יד, ומתנצלים שלקח להם כמעט שעה למצוא את התלושים מאחר שהם נשמרים בקלסר נפרד, ליד חשבונות החשמל והמים, בעוד תדפיסי הבנק שלהם משנות השמונים המוקדמות נשמרים בכלל בקלסר אחר וזה קצת בלבל אותם.

אבא שלי, למשל, שלימד מתמטיקה למעלה מ-30 שנים באורט חולון, שומר מסיבה כלשהי את מחברות ציוני התלמידים שלו מכל השנים. מעת לעת מגיע אל משרדי לקוח כבן שבעים ושואל אותי, ככה בעדינות, אם יש לי קשר לטומשין המורה. כשאני מאשר שזה אבי משתררת שתיקה קלה. אני יודע שהמתעניין מחשב את קיצו לאחור ולא יודע איך לשאול מתי הוא נפטר. ואז אני מתקשר לאבא באמצע הפגישה, לשיחה מרגשת (הם עדיין מתרגשים לשבור דיסטנס ולשוחח ככה חופשי עם המורה) וכעבור עוד שתי דקות, אבא מקריא להם את הציון שלהם בסמסטר ראשון של כיתה י', ואחרי שלב השיימינג הם מסבירים לי שבהמשך הם דווקא השתפרו.

לעיתים אגרנות מגיעה לכדי מחלה. בעבר, בהיותי פרקליט צבאי, ייצגתי חייל שהואשם בהוצאת רכוש צבאי אל ביתו. היו שם עשרות חגורות צבאיות, מזרונים שלא נס ריחם, מדי ב' קרועים ומימיות חסרות פקק שעמסו את ביתו לעייפה. הוא מצדו כעס שחודרים אל בית הוריו ומחללים את אוסף הכלום שאגר והם כעסו על פעולת התגמול שלו, כשביקשו לחפש במחסן הנעול שבחצר הבית.

בכעסו הסביר להם שהמחסן נעול כי שם הוא מחביא את אוסף הנשקים ואמצעי הלחימה, מה שהוביל לסגירת הרחוב לשעות ארוכות ולהבאת כוחות הנדסה מיוחדים, שיפרצו את המחסן מבלי לפוצץ את השכונה, רק על מנת לגלות שם אוסף שקיות ניילון ועיתונים. הכעסים ההדדיים הובילו לבסוף להעמדתו לדין על הפרעה לשוטרים ולמיני סעיפי סל משתיקי מצפון וחשודים, שנועדו בעיקר להציק לציבור כשאין סיבה אמיתית לכך. אבל אלה, כאמור, הם מקרים קיצוניים של אגרנות, שכולנו לוקים בה במידה זו או אחרת, אלא שכמו תמיד, במרבית המקרים, אנחנו סתם דומים זה לזה.

לחוק שימור החומר המיותר יש כמה מבחנים והליכי סלקציה לא פשוטים. אותן מזכרות מפעם, שעדיין מלוות אותי במעוני הנוכחי, עברו את מבחן הזמן, את מבחן מעברי הבית, את מבחן הקטנת השטח ואת מבחן בת הזוג, ארבע משוכות שאינן קלות כלל ועיקר. ההתארגנות הזו, פעם בהרבה זמן, כשהחיים עולים על גדותיהם וצריך סופסוף לעשות סדר, משמידה חלק מיותר מהדברים המיותרים ששרדו עד אליה.

מעבר דירה מעמיד שוב את הפריטים ששרדו את סלקציית ה"צריך לעשות סדר" במבחן נוסטלגיה חדש ולא פשוט. המעבר לדירה קטנה יותר או פינוי חלל לטובת צאצא מזדמן שנולד, גורמים לאובדן נוסף, וגם מבחן בת הזוג, שמשום מה פחות קשורה לחולצת סוף קורס מד"צים משלהי קיץ תשמ"ב, תורם בתורו את שלו לפרידות קשות מפיסות זיכרון שקהו.

את חולצות סוף המסלול אתה מבטיח שתשמור, אבל לא מוצא סיטואציה נכונה ללבוש אותן והן נעלמות במסלול דו-שלבי, אחרי שלב ביניים אכזרי בתור סמרטוט ברכב; את ג'ינס הליווייס מהתיכון (חבל לזרוק כי הוא גם עלה הון), אתה מאמין שעוד תשוב ללבוש פעם, מעט אחרי הניתוח לשינוי גוף שבטח תעשה כשתתייאש ממה שנהיית; את הווסט והז'קט מהחתונה באמת לא נעים לזרוק וכדאי לשמור, ולו רק להוכיח עד כמה הטעם שלנו השתפר מאז.

את ספרי הזיכרונות מהיסודי עם כתב יד מעוגל של בנות שפעם היו היומיום שלי ובסופם כתובות ומספרי טלפון בני שש ספרות, הצלחתי להבריח עד הבית הנוכחי וכך גם את אלבומי התמונות (הסברתי ליעלי שהאלבומים האלה הם שיחוק מצוין למניעת שתיקות מביכות כשיושבים שבעה ומגיעים לנחם אותך אנשים שלא רצו לבוא ושאתה לא מבין למה הם התגברו על חוסר רצונם זה). מנגד, תמונות שלא הצליחו להתמסגר ולהתמסד במועד באלבומם, למרות שהבטחת לארגן אותם איך שתתפנה, כולל מאתיים תמונות נוף מטיול מאורגן לארה"ב, לא צלחו את סלקציית התמונות למזכרת.

את היצירות והציורים המדהימים של הילדים אני שומר כבר מהיום הראשון להגעתם הביתה בפח שמתחת לכיור עד לשעת הפינוי היומי, כך שהם לא מהווים נושא לשימור, אחרי שעלה בידי לשכנע את יעלי שהילדים לא יגדלו להיות פיקאסו ובאמת שלא יהיה ליצירות הראשונות שלהם שום ערך עתידי. אחרי כל אלה שרדו גם תמונת סיום המחזור מהיסודי, ספר המחזור מהתיכון, תעודת הבגרות, כדי שתהווה תימוכין והצדקה ללחץ הלא מוצדק שאני מפעיל על הילדים בעניין וקופסת מכתבים מהאקסית המיתולוגית, להיזכר קצת שאנחנו עוד מתקופת המיתולוגיה. ואז כרגיל, כשאני יושב ובוהה בארגזים האלה על רצפת הסלון אצל נטע, כמו משום מקום שמעתי את יעלי מזכירה לי שוב שבאנו כדי לעזור, ומסבירה לנטע שתמיד, אבל תמיד, מאז שהיא זוכרת אותי, כשצריך להתחיל לסדר, אני מאבד את זה.