אורית חשאי

"שיטה נוספת היא שאני שמה לעצמי מחסום - מתרכזת רק בדבר הקריטי, וכשאומרים לי שיש משהו נוסף, אני מתעלמת. אני יודעת להתמודד ב–200% עם לחץ אחד, ולפתור אותו מדהים. לא יודעת לעבוד על מיליון דברים ביחד, והחבר’ה שלי צוחקים עליי שאני מדחיקה.

"כשאני מגיעה למקומות שהלחץ עולה על גדותיו וכבר אי אפשר להדחיק, אני סוגרת את הלפטופ והולכת לישון. ביי. לישון זה הייטק. אחר כך דברים נראים אחרת".

פחד. "ברור שיש בי פחד, אבל אני לא שמה עליו דגש. זה לא בלקסיקון שלי. אם אגיד את המילה פחד, אני גם אכנס לזה, ובמקום לחשוב על פתרונות, אני אחשוב על פחד, איזה בזבוז אנרגיה".

ניהול זמן. "מאוד חשוב להקפיד על שעות פנאי - גם אם קשה ומאוד אינטנסיבי, זה לא אומר שאת לא יכולה לשמוח ולבלות עם חברה שחוגגת יומולדת, ולהניח את כל הג’יפה בצד. להפך, חייבים לעשות זה. להניח הכול, הכול, הכול, ולבלות. אני לא עונה לטלפונים כשאני עם הבן שלי, כי אני לא יעילה בטלפון עם מי שהתקשר, וסביר שאתעצבן גם עליו וגם על הבן שלי, שפנה אליי בזמן שאני מדברת. אז למה?

"שעות שינה חשובות כדי לתפקד בחדות וביעילות. וגם, בבוקר דברים תמיד נראים אחרת. מה שנראה אסון בלילה, מקבל צבע אחר לגמרי בבוקר, ובהרבה מקרים גם נפתר די בקלות".

להתמודד עם כישלון. "בהתחלה חשבתי שאחרי שאעלה את האתר של בריולה לאוויר, אגייס 2 מיליון דולר ויהיו לי חצי מיליון משתמשות. אבל כשהתחלתי לגייס, הבנתי שאני ממש לא במצב שייתנו לי כסף לחברה, כי אותם לא מעניין כמה משתמשות יש לי, אלא שאמכור בלפחות 50 אלף דולר בחודש. הבנתי שלא קראתי נכון את המפה, ולא דיברתי עם מספיק קרנות הון סיכון. ואז החלטתי לפעול הפוך - קודם לפתוח את החנות, ואחר כך לגייס את הכסף. פתחתי את החנות, עשיתי 100 אלף דולר מכירות בחודש, וגייסתי את הכסף שרציתי".

הרגלים אפקטיביים בניהול. "העובדים שלי לא מספרים לי סיפורים ולא מאריכים במילים. ‘התקשרתי והוא אמר לי, וחזרתי אליו, ובדקתי ובדיוק הייתי צריך רגע לצאת’ - זה לא עובר אצלי. איתי מדברים רק בנקודות ובשורות תחתונות. ‘יש בעיה בגלל 1,2,3, עובדים על זה. תשובה מחר’. זהו, קצר ומאוד ענייני.

"בבוקר המוח שלי מאוד חד, ולא רק שלי, של כולנו. לכן אני לעולם לא אקום בבוקר ואתחיל לקרוא אימיילים והודעות. את הבוקר אני תמיד מתחילה בשקט עם עצמי. פותרת בעיות שלא הצלחתי אתמול, בונה סדרי עדיפויות לטיפול, מתכננת ומגדירה משימות, ורק אחר כך פותחת את האינבוקס וקוראת את כל הרעשים.

"אני מקבלת המוני אימיילים, זה פסיכי, אז החלטתי שאני לא קוראת אותם יותר משלוש פעמים ביום. אם משהו ממש חשוב, מעדכנים אותי בווטסאפ. במקרה שאני מאוד נסערת, אני כותבת אימייל, ולא שולחת - ואז חוזרת וקוראת עוד פעם. וכמו קסם - ירד המסר הפוגעני, ונשאר רק התוכן הענייני".

המילים שנשארות מחוץ ללקסיקון. "אי אפשר - לא יכולה לשמוע את זה, זה מטריף לי את השכל. יש לי גם קעקוע כזה. באיזו קלות האימפוסיבל הופך לפוסיבל. אני אנסה - אין דבר כזה שעובד יגיד לי 'אני אנסה', זה תבוסתני. זה לא 'תנסה', זה 'תעשה'. אין 'אני מקווה' - לקוות לא עוזר. אם זה לא קורה, אז צריך לגרום לזה לקרות. לקוות זה פסיבי, לא מקובל עליי".