"ואם היו עוצרים את רכבו של השופט מינץ וחוטפים אותו? זהו תרחיש אימה אסור"

ביום שני שעבר, מעט לפני השעה 6 בבוקר ותחת עלטה מוחלטת, יצא שופט בית המשפט העליון, דוד מינץ, עם רכבו מהיישוב הקהילתי דולב שבמערב בנימין, שבו הוא מתגורר. הוא היה בדרכו לבית המשפט העליון בירושלים. בהגיעו ל"צומת הפרסה", מרחק קילומטרים בודדים מהיציאה מהיישוב, נתקל השופט מינץ ברכב שחסם את הדרך. מהרכב החוסם יצאו שלושה פלסטינים, כשהם אוחזים בפטישים. השופט מינץ מיהר לסובב את רכבו ובמזל רב הצליח להימלט מהמקום ללא פגע, כשהוא עושה את דרכו חזרה אל היישוב. זמן קצר לאחר מכן חזר השופט לשגרת יומו העמוסה.

למעשה, כולם חזרו לשגרת יומם. גם גורמי הביטחון, ובראשם המשטרה ומשמר בתי המשפט (המסונף להנהלת בתי המשפט). וכך, המקרה הזה כמעט נעלם בתהום התודעה הציבורית. אבל סימני השאלה שהמקרה הזה מעלה מסרבים להיעלם באותה תהום. העובדה שהאדם שנקלע לסיטואציה המאיימת והמסוכנת הזאת היה שופט בית משפט עליון לא מאפשרת למקרה להיעלם כאילו לא היה. מה היה קורה למשל אם חלילה השופט היה נפגע באירוע - האם גם אז כולם היו עוברים לסדר היום נוכח תמונות של שופט מהערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במדינה, כשהוא פצוע ומדמם?

ב"צומת הפרסה" וסביבתה אירעו בשנים האחרונות מספר אירועי פח"ע קטלניים: בפיגוע ירי שאירע בצומת לפני כ-3 שנים נרצח אזרח ישראלי, זמן קצר לאחר מכן נרצח נער שרחץ במעיין הסמוך לצומת, לפני כשנתיים אירע פיגוע דריסה בצומת בו נפצעו 3 חיילים, ובמאי השנה דווח על ניסיון לפיגוע ירי בצומת, ללא נפגעים. בנוסף, מספר מתושבי היישוב דולב סיפרו ל"גלובס" כי האירוע שאירע לשופט מינץ לא הפתיע אותם כלל. בכבישי האזור מתרחשים באופן תדיר אירועים פליליים המזכירים במהותם את זה שאירע לשופט מינץ, ציינו. "ההבדל היחיד הוא שעכשיו זה קרה לשופט מבית המשפט העליון, אז נחשפים לזה גם בתקשורת", אמר אחד התושבים. לדברי תושב אחר, מקרה דומה לזה שאירע לשופט מינץ אירע לפני 3 שבועות גם ליד היישוב "חשמונאים".

מהשיחות עם תושבי היישוב, עולה כי תגובתו המהירה וקרת הרוח של השופט מינץ הייתה זו שמנעה מהאירוע להיגמר באופן חמור הרבה יותר. "הוא גילה תושייה רבה ונהג בקור-רוח", סיפר ל"גלובס" אחד התושבים. "המזג הפנימי השקט שלו סייע לו להיחלץ מהמקרה, הוא לא מסוג האנשים שנכנסים להיסטריה", הוסיף. תושב אחר אמר ל"גלובס": "מכיוון שהכול אירע בשעת בוקר מוקדמת וכדי לא לפגוע בלו"ז השיפוטי שלו, הוא מיהר לנסוע לירושלים לאחר האירוע. הוא לא עשה מזה עניין גדול, אפילו לא העיר את אשתו שישנה כל הזמן הזה כדי לספר לה מה קרה".

אז השופט מינץ לא העיר את אשתו, אבל אולי מישהו אחר כן צריך להתעורר? האם גורמי הביטחון, הנהלת בתי המשפט אמורים לעשות חשיבה מחדש על רמת האבטחה שהם מעניקים לשופטים החשופים לסיכונים במהלך ההתנהלות היומיומית שלהם? האם ראוי לאבטח שופטים העושים את דרכם על צירי תנועה מסוכנים? האם בעקבות האירוע הספציפי תתוגבר האבטחה סביב מינץ? האם יש דרך למנוע מנושאי משרה בכירים במדינה, סמלים ציבוריים, שופטים עליונים, את הסיכונים הכרוכים במגורים במקום הנחשב לנפיץ ביטחונית? השאלות שהאירוע מעורר רבות ונוגעות גם לשופטים נוספים, בהם שופט בית משפט העליון נעם סולברג המתגורר ביישוב אלון שבות שבגוש עציון.

נקודת המוצא לדיון בדבר אבטחתם של שופטי ישראל בכלל, ואבטחתם של 15 שופטי העליון בפרט, ברורה לחלוטין: כל פגיעה באחד משופטי ישראל, לא כל שכן שופט עליון, מהווה פגיעה באחד מסמלי המדינה. הציבור מזדעזע בכל פעם שמתפרסמות תמונות מזעזעות ומדממות מאירוע ביטחוני שבו נפגעים אזרחים, אך תמונה מצמררת המתעדת פגיעה בשופט עליון, ודאי תיזכר לעד. היא תיצרב לא רק בתודעה הציבורית אלא תתפרסם בכלי תקשורת זרים. לפגיעה באחד משופטי העליון, בין על רקע לאומני ובין על רקע פלילי, עלולה להיות משמעות מרחיקת לכת. מצד שני, קשה שלא לתהות האם זה מצדיק אבטחה סביב השעון של אותו שופט שבוחר לגור במקום נפיץ.

 נעם סולברג / צילום: פלאש 90

תרחיש האימה: שופט עליון חטוף

עבור ד"ר עו"ד אליעד שרגא, מייסד ויו"ר התנועה למען איכות השלטון בישראל, התשובה לכך ברורה. מנקודת מבטו אבטחת שופטי בית המשפט העליון היא בגדר חובה, בייחוד נוכח האווירה הציבורית העוינת המופנית כלפיהם. "חייבים לאבטח את שופטי בית המשפט העליון, בעיקר לאור האווירה הרעה שיצרו כלפיהם בשנים האחרונות. באווירה הקיימת שופטי בית המשפט העליון הם סמל שלטון שנוא, שזה אפילו יותר חמור."

ביחס לניסיון תקיפתו של השופט דוד מינץ, אומר שרגא: "אין לי ספק ששופט כמו השופט דוד מינץ, שמוצא עצמו מותקף, יכול לייצר תקלה אסטרטגית. תאר לך שהיו עוצרים את האוטו בו נהג וחוטפים אותו. תרחיש כזה הוא תרחיש אימה, אסור שיתרחש במדינה מתוקנת".

עוד אומר שרגא כי "אם יודעים לאבטח שופטים ופרקליטים כשמדובר על עולם תחתון - כך גם צריך לעשות עם שופטי העליון. זהו סמל שלטון שצריך להגן עליו ולשמור עליו. אם ראשי ערים מרשים לעצמם להסתובב עם מאבטחים, וכל מיני גורמים אחרים מוצאים לעצמם תקציב מיוחד לאבטחה - ברור שגם שופטים צריכים להיות מאובטחים. אם הבן של נתניהו מסתובב עם מאבטח כשהוא הולך לצבא - ברור שגם שופט צריך מאבטח כשהוא הולך לעבודה".

הבורר והשופט בדימוס דן ארבל, לשעבר מנהל בתי המשפט, לא מסכים. "אין להציב אבטחה קבועה על שופטים, למעט מקרים שיש התרעה ספציפית על מישהו, ואז ברור שיש להצמיד לו אבטחה אישית", הוא אומר. לדבריו, אבטחה כללית, ללא איום ספציפי, תפגום במרקם החיים בישראל. "אני לא בעד אבטחה כללית, מפני שאנחנו מתחילים לאט לאט להפוך למדינה שכולה מאובטחת. זה יהיה מפחיד אם ניהפך ליוהנסבורג, כשכולם סוגרים עצמם בתוך גדרות".

ארבל מספר על התקופה בה כיהן כנשיא בית משפט השלום בתל-אביב, אז "זכה" בעצמו לאבטחה צמודה בשל התרעות שהתקבלו. "ההרגשה האישית במצבים האלה לא נעימה, הולכים אחרייך לכל מקום כמו צל", ציין ארבל. "כשיש יותר מידי מאבטחים נוצרת אווירה של מצור והסגר, וזה סותר את עקרונות החופש והפרטיות".

ארבל גם מזהיר מפני מדרון חלקלק: "יכול להיות שנשיא בית המשפט העליון, בהיותו סמל שלטוני, צריך אבטחה אישית. אנחנו גם צריכים לדאוג שלא יהיה מקרה שייפגע שופט, שהרי פגיעה בשופט שקולה לפגיעה בדמוקרטיה". עם זאת, ציין ארבל, "לא צריך שומרי ראש כמו בסיציליה. כולם מסכימים שהרצח היחידי של שופט בישראל (השופט עדי אזר ז"ל, וראו התייחסות בהמשך - מ"ב ו-א' ל"ו] היה ארעי. עד היום לא ברורה לגמרי הסיבה. אני לא בעד להציב שומר על כל אחד משופטי בית המשפט העליון. אחרי זה כל ח"כ יסתובב עם שומרי ראש".

ביחס לסיכונים הקיימים, ארבל אמר כי "סיכונים תמיד לוקחים, גם אם יש שומרי ראש. אם רוצים לפגוע במישהו, בחלק גדול מהמקרים ממילא לא מצליחים למנוע את זה, ואז מתחיל מסע לחיפוש האשמים. לפעמים מותר לקחת סיכונים, כדי לא ליצור אווירה של הסגר".

ומה לגבי שופטי העליון המתגוררים ביהודה ושומרון? גם בהקשר זה עמדתו של ארבל נותרה בעינה: "הצמדת אבטחה לכל שופט שגר בשטחים תיצור תחושה של אנשים מורמים מעם, שרק להם נותנים אבטחה. זה ייצור אפליה ויפגע בתדמיתו של בית המשפט העליון. מה לגבי כל האחרים? זו תהיה תחושה לא טובה. אני בטוח שאם תשאל את שופטי העליון המתגוררים בשטחים הם יגידו שהם לא מעוניינים באבטחה כזאת. ביחס למינץ, לא ברור עד לרגע זה האם הפלסטינים (בהם נתקל - מ.ב) התכוונו לבצע פיגוע והאם הם ידעו שמדובר בשופט בית המשפט עליון".

שופטי פלילים מאוימים יותר

ניתן היה לסבור כי ככל שהשופט בכיר יותר - כך רמת האיומים עליו גוברת, ואולם מתברר כי המציאות מעט מורכבת יותר. בהיעדר נתונים סטטיסטיים בנושא, ניתן ללמוד על מפת האיומים של שופטי ישראל בעיקר ממקרי עבר. בשטח, נראה כי שופטי העליון, שהם כמובן הבכירים שבשופטים, אינם בהכרח "המאוימים ביותר". האיומים נגד שופטים תלויים בדרך-כלל בנושאים הנמצאים על שולחנם של אותם שופטים. שופטים הדנים בתיקים פליליים חמורים (בעיקר של משפחות פשע ועבריינים חוזרים), חשופים הרבה יותר לאיומים משופטים אחרים. מדובר בעיקר בשופטי בית המשפט המחוזיים ברחבי הארץ. בנוסף, סגנון השיפוט והמזג השיפוטי של השופט משפיעים גם הם על רמת האיומים שהוא סופג. באמירה גסה וכללית, ניתן לומר ששופטים שמגלים סבלנות כלפי הנאשמים והנידונים בפניהם, פחות חשופים לאיומים - גם אם בסופו של דבר הרשיעו אותם או פסקו נגדם.

תת ניצב בדימוס עו"ד זיוה אגמי-כהן, לשעבר ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה של המשטרה וכיום סנגורית בתחום עבירות הצווארון הלבן ועבירות כלכליות, מכירה מקרוב את סוגיית האבטחה של סמלי שלטון בישראל. "באופן עקרוני כל סמלי השלטון במדינת ישראל מאוימים. מכאן ועד להציב אבטחה על כל שופט הדרך ארוכה", היא מסבירה. עוד מציינת אגמי-כהן כי כל החלטה להצמיד אבטחה לשופטים בישראל, ובכלל זאת לשופטי עליון, מתקבלת רק אם נגד השופט ניצב איום "קונקרטי, אמיתי ומתמשך". לדבריה, "במשטרה יש הנחיות קונקרטיות לגבי מאוימים. ברגע שיש מישהו שמאוים על רקע תפקידו ומעמדו מוקמת ועדה שבודקת וקובעת את רמת האיום. לכל רמת איום יש אמצעי אבטחה מתאים".

ביחס למקרה של מינץ, אגמי-כהן סבורה כי ככל שמדובר באירוע פלילי נקודתי כנראה שלא יהיה כל שינוי ביחס לאבטחתו. "המדינה לא צריכה להקצות מאבטח לכל מי שגר בשטחים, אלא רק אם יש מישהו שמאוים", מסבירה אגמי-כהן. להערכתה, בשל תפקידו הציבורי של השופט מינץ יערכו כל הגורמים הרלוונטיים הערכת מצב באשר למהות האירוע. "אם זה אירוע פלילי 'רגיל'", מעריכה אגמי-כהן, "לא בטוח שהמדינה תזדעק, אלא אם יתברר שזה אירוע שקשור לתפקידו".

האם מערכת בתי המשפט תשנה משהו בכל הנוגע לנוהלי האבטחה של השופטים המתגוררים באזורים בהם מתרחשים אירועים פליליים או לאומניים באופן שכיח יחסית? לא בטוח. חקירת המקרה שאירע לשופט מינץ טרם הסתיימה. נראה כי בהנהלת בתי המשפט לא מתכוונים לקחת את המקרה הזה כמקרה בוחן. ההנחה של גורמים המכירים את המערכת היא שהנהלת בתי המשפט לא תמהר להסיק מסקנות לגבי מערך האבטחה או שיפורו.

מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה: "מערכת בתי המשפט אינה מגיבה על נושאים הנוגעים לאבטחת שופטים".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "אנו פועלים לאיתור ותפיסת העבריינים פורעי החוק שכל מטרתם לפגוע באזרח הנורמטיבי, להפר את הסדר תוך נסיון פגיעה בשלומם וביטחונם של האזרחים. תיק החקירה עודנו מתנהל ובמקביל נעשות פעולות מורכבות ומגוונות, הן במישור המודיעיני והן במישור החקירתי. משטרת ישראל תשתמש בכל הכלים העומדים לרשותה על-מנת להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם החשודים".

אבטחת השופטים: למעט הנשיאה, השופטים ככלל אינם מאובטחים ביום-יום

גוף האבטחה הממלכתי של בתי המשפט בישראל הוא "משמר בתי המשפט". הגוף מונה כ-650 מאבטחות ומאבטחים הנוכחים בכל ערכאות המשפט ומאפשרים את קיומם התקין של סדרי הדין במדינה. על-פי האתר של משמר בתי המשפט, אנשיו "אמונים על שמירת הסדר הציבורי בתחומי בתי המשפט ועל הגנת השופטים, העובדים ובאי בתי המשפט. אנשי המשמר פועלים למניעת הפרות סדר ולהרתעת גורמים עוינים מלבצע פעילויות חבלניות או פליליות בבתי המשפט, מתוקף סמכויות עיכוב ומעצר המוקנות להם בתחומי בתי המשפט". 

ומי אחראי על אבטחתם של השופטים מחוץ לכותלי בתי המשפט? ככלל, שופטי בתי המשפט השונים אינם מאובטחים ביום-יום, למעט נשיאת בית המשפט העליון המאובטחת על-ידי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ. הנהלת בתי המשפט בוחנת כל העת את אמצעי האבטחה הקיימים, ומשדרגת אותם בהתאם לאיומים המשתנים. רק אם מתעוררים איומים ספציפיים על שופט כזה או אחר, בוחנת הנהלת בתי המשפט האם הוא נדרש לאבטחה, בודקת מהי רמת האבטחה הנדרשת עבור אותו שופט, וכן את משך הזמן שבו נדרשת ההגנה על השופט. כך, שופט הסופג איומים לחייו במהלך משפט ממושך המתנהל בפניו, הנוגע למשפחת פשע או ראש ארגון טרור, עשוי להיות מאובטח 24 שעות ביממה בידי מאבטח צמוד; בעוד ששופט שקיבל איום בודד או מסרים עקיפים יהיה "תחת השגחה" פחות צמודה.

מערכת בתי המשפט שומרת קרוב לחזה את "הקלפים" שלה בנוגע למערך האבטחה, וסביב הנושא קיים מעטה סודיות כמעט מוחלט. זאת, משום שהמערכת אינה רוצה לחשוף את כל שיטות האבטחה, אשר כוללות גם מערכים שאינם מפורסמים בציבור, ולא רק אבטחה גלויה על-ידי מאבטחים צמודים. חשיפתם של כלל אמצעי ההגנה והפרמטרים שעל-פיהם נקבעת רמת האבטחה עלולה להוות פתח להשתכללותם של אותם גורמים המאיימים על השופטים, ולסייע להם לממש את איומיהם.

 אורי שהם / צילום: ליאור מזרחי

שופטים מאוימים: השופט העליון הפורש שהם - מהשופטים המאובטחים ביותר במערכת המשפט

שופטי בית המשפט העליון, וכלל השופטים בכל בתי המשפט, אינם זוכים לאבטחה בדרך קבע, למעט נשיאת בית המשפט העליון. האבטחה ניתנת לשופטים על רקע איומים קונקרטיים על חייהם, וכאלה התרחשו לא מעט לאורך השנים. המקרים הנפוצים ביותר היו של שופטים אשר בפניהם התנהלו משפטים של ארגוני פשיעה ומשפחות פשע. כך "זכה" שופט בית המשפט העליון אורי שהם, שפרש לאחרונה מכס השפיטה, להיות אחד השופטים המאובטחים ביותר במערכת המשפט, לאחר שעמד בראש הרכב פשעים חמורים בעת כהונתו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. אחד התיקים שנדונו בפניו היה משפטו הפלילי של ראש ארגון פשיעה ביפו, שאף איים על השופט במהלך הקראת גזר דינו, והטיח לעברו: "אתה עוד תשמע מאתנו". האיום נגד שהם הוגדר בסיווג האיום הגבוה ביותר, הוצמדה לו אבטחה אישית, מצלמות הקיפו את ביתו וכלבי שמירה בדקו את רכבו מדי יום מחשש למטענים.

מקרה בולט נוסף היה המקרה של שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים בדימוס, חנה בן עמי. השופטת בן עמי "נהנתה" מאבטחה צמודה בשל איומים מפורשים על חייה במשך זמן רב, על רקע משפטו של העבריין המוכר אסי אבוטבול שהתנהל בפניה.

ואולם, לא רק עבריינים מוכרים מאיימים על שופטים, ולא רק פסיקות בתיקי פשע חמור מעמידים את השופטים בפני סכנה. פעמים רבות פסיקות בג"ץ היו אלה שעוררו את המאיימים כלפי השופטים, בין אם אלה נגעו לעניינים של דת ומדינה ובין אם נגעו לענייני ביטחון. כך למשל, הוצמדה אבטחה אישית לשופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן על רקע ההסתה שהתחוללה נגדו ברשתות החברתיות, בשל דברים שאמר בזמן דיון בבג"ץ בנושא הריסת בתי מחבלים.

ב-2011 "זכה" גם שופט בית העליון, חנן מלצר, לאבטחה אישית לאחר שמצא חבל תלייה ברחבת הכניסה לבניין מגוריו בתל-אביב. הוא יידע על כך את משמר בית המשפט, וכמו כן הוגשה תלונה למשטרת תל-אביב שפתחה בחקירה.

במאי 2014 הוצת רכבו של שופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, נסר אבו טהה, בשעות הלילה, סמוך לביתו ביישוב עומר. בעקבות האירוע, אמר אז מפקד מחוז דרום, ניצב יורם הלוי, כי "מדובר במעשה חריג, קיצוני וחמור ביותר", וכי "כל פגיעה או איום על אושיות החוק והצדק היא עליית מדרגה חמורה ומסוכנת". זמן קצר לאחר האירוע, הגם שהרקע למקרה לא היה ברור, הוחלט להצמיד אבטחה לשופט, למשפחתו ולביתו.

גם שופטי בתי המשפט לענייני משפחה מאוימים לא מעט, על רקע האמוציות הרבות המלוות את ההליכים המתנהלים בפניהם.

וכך, האיומים והסיכונים מלווים שופטים רבים, ומערכות האבטחה מתמודדות עם התופעה זה שנים ולכאורה אמורות "להשתכלל ולהשתדרג" בהתאם לאיומים המשתנים. הדיון סביב אבטחה השופטים הגיע לשיאו בשנת 2004, בעקבות רצח שופט בית המשפט המחוזי, עדי אזר ז"ל, על-ידי אסיר נמלט. לאחר רצח השופט, הגו נשיא בית המשפט העליון ומנהל בתי המשפט דאז תכנית לשינוי נהלי האבטחה של השופטים, ואף הציעו למפכ"ל המשטרה להקים יחידה מיוחדת לשם כך. סביב התוכנית התקיימו מספר דיונים בין המשטרה ומערכת בתי המשפט, כשאחת השאלות העיקריות שעלתה בהם היא מי אמור להיות אחראי על אבטחת השופטים מחוץ לכותלי בית המשפט - המשטרה או משמר בתי המשפט. 14 שנים מאוחר יותר, כלל לא בטוח שחל שינוי מהותי ביחס לנהלי האבטחה של השופטים, אשר זוכים לאבטחה רק במקרים מיוחדים כאמור.