עם כל החשדות והאפשרויות שפרשת תאיר ראדה מנוצלת על-ידי רודפי סנסציות וכותרות, יש לתת לכך את מלוא הרצינות ולבדוק ביעילות ובדקדקנות. זהו מקרה מובהק של "אם יש אבל, אז אין אבל". אחר הכול, מדובר בדיני נפשות.
מקרה כאוב במיוחד
רצח הנערה תאיר ראדה היה ללא ספק אירוע מצער מאין כמותו. כמו תמיד כאשר המוות לוקח מאיתנו ילדים שעוד לא הספיקו לטעום את טעם החיים. זה תמיד כואב, אבל במיוחד כשאין לכך כל סיבה או מניע. המורשע רומן זדורוב עבר את כל שלבי בחקירה הנחוצים - ונמצא אשם. במהלך החקירה הוא גם שחזר את מעשה הרצח. ואז התעוררו גורמים שונים שחברו כדי להוכיח שלמרות הכול, למרות הראיות וההודאה - למרות כל אלה הוא לא אשם. פשפשו כאן, משמשו שם, אבל מלבד הכותרות לא נמצאו הוכחות שהמורשע זדורוב למעשה אינו אשם.
משפטנים וסנדלרים
אני חושב שהעיסוק הארוך והנרחב בפרשה יצר אצל כל אחד את השאלה אם בכלא יושב האשם האמיתי. הרבה שיחות חולין התגבשו על רקע המשפט, כולם נעשו משפטנים בקיאים, ולחלופין סנדלרים המבינים בעקבי הנעליים שנמצאו על גופת הילדה.
התקשורת לא ממש העמיקה בידיעות החדשות שהיא מביאה על המקרה. התקשורת אוהבת את הסיפור הזה שיש בו הכול: פשע, ילדה, שמלה, נעליים, אבא של הילדה המקבל את פסק הדין - ולעומתו אם שדוחה אותו. כאשר היא מקבלת ידיעות מן הסוג הזה, אין לתקשורת עניין לבדוק יותר מדי את אמיתותן. יש לה עניין לפרסם ומהר - לפני שעיתון מתחרה יעלה על זה.
עוד "עדות חדשה"
הסיפור הזה נמשך כבר שנים. בכל פעם שנראה סוף לפרשה, צץ מישהו עם "עדות חדשה", ומחול המוות מתחיל מחדש ומסתיים, לפחות עד היום, בלא כלום. אנחנו מתייחסים לתופעה הזאת די בסלחנות, כי קראנו וראינו סרטים על נאשמים שנכנסו לכלא על לא עוול בכפם. ותמיד עולה השאלה: מי יודע? אולי הפעם?... אז בודקים שוב. כמו היום שיש לנו פרסומים על ראיות חדשות.
"אם יש אבל"
אני לא אוהב את התהליך הזה, כי אני מכיר אותו היטב. מישהו מקבל איזו מטפחת, או גרב, או נעל, וזה הולך ישר אל המשטרה - אם כי קודם אל התקשורת.
אני לא נגד חיפוש, ובעיקר מציאת, חפצים מפלילים. המחשבה שאדם חף מפשע יושב בכלא היא בלתי אנושית. לכן, עם כל החשדות והאפשרויות שפרשה כזאת מנוצלת על-ידי רודפי סנסציות וכותרות, יש לתת לכך את מלוא הרצינות ולבדוק ביעילות ובדקדקנות. זהו מקרה מובהק של "אם יש אבל, אז אין אבל". אחר הכול, מדובר בדיני נפשות.
כתבות
ני"ע
