גננת מחליפה: מגי ג'ילנהאל מרימה את הגרסה האמריקאית לסרט הישראלי

העיבוד האמריקאי ל"הגננת" אומנם פחות מתוחכם מהמקור הישראלי, אבל הוא מייצר חוויה לא פחות חזקה • ביקורת קולנוע

צילום: באדיבות בתי קולנוע לב
צילום: באדיבות בתי קולנוע לב

אם שם הסרט הזה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. ב-2015 יצא לסיבוב קצר בבתי הקולנוע בארץ "הגננת", סרטו השני של נדב לפיד ("השוטר") שזכה לחיבוק הביקורת אבל הקהל המקומי לא לגמרי הסתדר איתו. אומנם הסיפור שבמרכזו היה פשוט וקל להבנה, אך לפיד בחן את גבולות הקולנוע בסרטו, שבר את הקיר הרביעי, הזכיר לנו שוב ושוב את נוכחותה של המצלמה, וביקש משחקניו הופעות מעט שונות מהרגיל. אלו חלק מהדברים שהפכו את "הגננת" לאחד הסרטים המעניינים ויוצאי הדופן של השנים האחרונות, אבל גם לאחד השנויים במחלוקת.

מפיקות הסרט, טליה קלינהנדלר ואסנת הנדלסמן קרן ("מיתה טובה") תפסו את המומנטום שצבר הסרט בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים, והרימו לו רימייק אמריקאי לחלוטין בבימויה של שרה קולנג'לו ובכיכובה של מגי ג'ילנהאל ("המזכירה"). העלילה נותרה די זהה למקור הישראלי. ג'ילנהאל מגלמת גננת חובבת שירה, שיודעת שאיננה כישרונית מספיק בשביל ללכת אחר חלומה, ומתוסכלת מהבינוניות שהשתלטה על חייה. כאשר היא קולטת שלאחד מהזאטוטים שבגן שלה יש כישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל, היא שמה לעצמה כמטרה לטפח את כישרונו ו"להגן" עליו מפני העולם שלא מכיר בגדולתו, עד הרגע שבו היא לוקחת את זה צעד אחד קדימה.

ההבדל המשמעותי בין הגרסאות הוא שזו האמריקאית מפשיטה מהסרט את כל המשחקים הקולנועיים של לפיד ומגישה את הסרט באופן שגרתי הרבה יותר. קולנג'לו, שגם עיבדה את התסריט, החליטה לשים את הדגש על הדרמה האנושית שבמרכז העלילה ובחוויה של הדמות הראשית. אלו הופכים את "הגננת" האמריקאי לסרט מרגש למדי, כזה שמביא סיפור שקל להזדהות עמו, המעלה לפני השטח את הלב הפועם שלו, כמו גם את הנוגות הרבה שבליבתו, בשונה מהחוויה המרוחקת והמתחכמת של הגרסה הישראלית.

לא מעט מזה מגיע בזכות הופעתה של ג'ילנהאל, שבשונה משרית לארי שגילמה את הגננת במהדורת 2015, פועלת בעיקר ממקומות של רוך ואימהיות. לא רק שהיא משחקת באופן משכנע ומעורר חיבה, היא גם מקרבת אותנו בקלות לתהליכים הנפשיים של דמותה, בוראת אישה שאנחנו לא מפקפקים לרגע בכוונותיה הטובות על אף שככל שהפחד שלה מעתידו של הילדון המוכשר יוצא מפרופורציה, היא עושה כמה החלטות מפוקפקות למדי, ויותר מזה: אנחנו גם מצליחים להבין אותה ואת מניעיה.

"הגננת" האמריקאי אומנם פחות מתוחכם וייחודי מקודמו הישראלי, אבל הוא מייצר חוויה לא פחות חזקה, כזו שפועלת על רגש והזדהות. זה קולנוע ישיר שלא מתקשט או מנסה להרשים, אבל הוא משתמש בזה כיתרון ולא כחסרון. היופי בכך הוא שהסרט יפנה גם לאוהדי "הגננת" הישראלי וגם לאלו שפחות התחברו לסגנון שלו, ומראה כיצד אותה עלילה בדיוק יכולה לייצר שני סרטים שונים מאוד זה מזה, כאשר כל אחד מהם לוקח לכיוון אחר ובורא חוויה קולנועית בעלת משמעות.

ציון: 4