הרפורמה של שקד בסדר הדין האזרחי: אי-ודאות לגבי יכולתה ליצור ודאות

למביטים מבחוץ נשמע הנושא פרוצדורלי, מקצועי ופרוזאי. אך בעולם המשפטים, מעת שקבעה שרת המשפטים, איילת שקד, את התקנות החדשות בתחום סדרי הדין, הקהילה המשפטית סוערת. לצד קולות התמיכה הרבים, נשמעים גם קולות ביקורת מהפרקטיקה ומהאקדמיה, הסבורים כי התקנות החדשות מהוות בכייה לדורות.

מאמר זה אינו מבקש להכריע בין עמדות הניצים, אלא לשפוך אור על קיומו של חשש כי חלקים מהותיים מהשינויים בתקנות החדשות לא יזכו לפרשנות ברורה ואחידה. כך שהתכלית הבסיסית של התקנות החדשות - יצירת ודאות דיונית - עלולה להיפגע.

מהפכה בשלבי בהליך האזרחי

למי שלא צלל לעומקה של הרפורמה, נספר כי התקנות החדשות יוצרות מהפכה של ממש בכל אחד משלבי הדיון של ההליך האזרחי: כך, למשל, בעוד בעבר לא הייתה מגבלה פורמלית על היקף כתבי הטענות, התקנות החדשות כוללות הוראות לגבי היקף כתבי הטענות בתביעות המוגשות לבית משפט השלום והמחוזי בכלל, ולגבי תביעות בסכום העולה על 2.5 מיליון שקל בפרט.

כך, למשל, התקנות החדשות מסדירות תפקיד חדש - מזכיר משפטי - שמוסמך לא לקבל כתבי טענות שאינם עומדים בדרישת התקנות, ובפרט נוכח חריגה מהיקפם. כך לדוגמה, התקנות החדשות כוללות הוראות בעניין התנאים לשינוי מועד דיון (שעד עתה הוסדרו בנוהל שפרסם נשיא בית המשפט העליון); התקנות החדשות גם משנות את ברירת המחדל הנהוגה כיום, כך שתינתן עדיפות לשמיעת עדויות בעל-פה (למעט בתביעה בסכום של יותר מ-2.5 מיליון שקל). בתקנות החדשות אף הוספה לראשונה הוראה הנוגעת למטרות העומדות בבסיס קביעת סדרי הדין, ובראשן יצירה של "ודאות דיונית" ומניעת שרירותיות.

נדמה כי הן התומכים ברפורמה והן המתנגדים לה יסכימו כי התועלת הטמונה ברפורמה תימדד, במידה רבה, ברמת הוודאות הדיונית שתהיה למשתתפים בהליך - בעלי הדין, עורכי הדין, השופטים והמזכירים המשפטיים - לגבי פרשנותן של אותן הוראות חדשות. ככל שפרשנות הכללים האמורים, והחריגים להם, תהיה ברורה יותר - כך תוכל הרפורמה לקדם את מטרתה, ולהפך.

אלא שעניין משפטי אחד נפקד עד עתה מהדיון הציבורי שעסק בנושא הרפורמה. הכוונה היא לצו שהותקן בשנת 2009, המונה סוגים שונים של החלטות דיוניות, שלגביהן לא ניתן, ככלל, להגיש בקשות רשות ערעור. מדובר בצו שהותקן במטרה לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה, ולחסוך מערכאת הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה. למטרה זו, הצו כולל שורה של החלטות, שעליהן לא ניתן, ככלל, לערער במהלך ניהול התובענה. זאת, תוך שהושם דגש על החלטות הנראות על פניהן כהפיכות.

והנה, בין ההחלטות המנויות בצו זה נכללות החלטות בשורה של נושאים שהוסדרו מחדש בתקנות החדשות - כגון, החלטה בעניין היקף כתבי הטענות; החלטה בעניין שינוי של מועדי דיון; החלטה בעניין אופן הגשת העדויות.

אי-אחידות ביישום התקנות

משמעות הדברים ברורה - חלק נכבד מהתקנות החדשות, שייכנסו לתוקף בעוד כשנה, לא יזכו לפרשנות ברורה של בית המשפט העליון או המחוזי. כתוצאה מכך עשויה להיווצר אי-אחידות ביישום התקנות החדשות, לפי זהותו של בית המשפט או המותב הדן בתיק, ולפי זהותו של המזכיר המשפטי שיבחן את כתבי הטענות המוגשים אליו.

וכך, תחת יצירת "ודאות דיונית" ומניעת שרירותיות (כלשון התקנות החדשות), התוצאה עשויה להיות, חלילה, הפוכה. אם כי בשלב מוקדם זה קשה עדיין לחזות אילו מתוך ההוראות החדשות יהיו נושא למחלוקות ולפרשנויות סותרות (אף שניתן להניח כי יתעוררו לא מעט מחלוקות שכאלה).

נדמה כי הפתרון למצב זה עשוי להימצא במספר דרכים - החל ביצירת חריג ברור, המאפשר לבתי המשפט, במקרה של מחלוקת בעלת השלכות רוחב על מתדיינים נוספים, להידרש לבקשת רשות ערעור, גם אם מדובר בהחלטה הנמנית בצו; וכלה במעקב שוטף ומקרוב על אופן יישום התקנות החדשות, על-מנת לתקנן ולהבהירן, במידת הצורך, בתוך פרק זמן קצר.

■ הכותב הוא שותף במשרד ש. הורוביץ.