החופש בבית הבראה / איור: עומר הופמן
בין כל הדימויים המוטעים ששמעתי על חיי הנישואים, הבוטה ביותר וזה שגרם לי ללא מעט מחשבות היתה הקביעה שנישואים הם כמו שירותים ציבוריים: כל מי שמבחוץ וקצת לחוץ, מת להיכנס פנימה, וכל מי שבפנים מת לצאת משם החוצה. מאחר שההורים שלי תקועים שם, ברוך השם, כבר 60 שנים בלי סימנים שהם בדרך החוצה, החלטתי לרגל חגיגות ה-60 להוציא אותם, כדי שקצת יתאווררו מעצמם, ביחד. מכיוון שכך, ומאחר שצריך לסגור ולפרוע חשבונות, גם את אלה שחלה עליהם התיישנות, לא היה לי ספק היכן אחגוג איתם את האירוע.
בדור ההוא של המבוגרים מפעם, בתקופה שעוד אסור היה ליהנות למטרות הנאה, אנשים, בעיקר אם הם ההורים שלי, לא יצאו לבלות ולא נסעו לנופש, אלא לכל היותר נסעו לבית הבראה, וגם זה לא לשם סיפוק חשקים אלא למטרת הבראה גרידא. בני הדור שלנו, הצעירים, החכמים והמודעים, יוצאים על פי רוב לחופשה קצרה, מרותקים לכל הילדים ומקפידים להזמין חדרים צמודים עם דלת מחברת, למניעת פרטיות חס וחלילה. ואילו הם, "נאבעך" ("מסכנים" ביידיש, השפה שכילדים אף פעם לא הבנו), היו נוסעים מדי שנה לבד, רק שניהם, לשבוע בבית הבראה.
הלוקיישן החביב על הוריי היה בית ההבראה בזיכרון יעקב. אותנו הילדים, היו מחלקים על בסיס עיקרון פיזור הנזק בין סבים, סבתות ודודים (פעם, בלית ברירה, ילדים ישנו אצל דודים שלהם ואפילו היו איתם בקשר קרוב) והם נסעו להבריא. בתמורה, נאלצו בתורם לעת מצוק, במסגרת תוכנית חילופי שבויים, לארח בביתנו את בני הדודים שלנו.
מאחר שיום הולדתי נפל מדי שנה בטבורו של קיץ, בחלק מההבראות, נאלצו הוריי לחגוג את יום הולדתי בגפם בבית ההבראה. באחד מאותם מקרים, החליטה אמי לעשות מעשה ושבה הביתה על מנת ליטול אותי לראשונה בחיי לבית ההבראה כדי לשהות במחיצתם ולקחת חלק בחגיגות יום הולדתי. כשהגעתי נקלעתי בעל כורחי לדיון פילוסופי, שבו צידד אבי בתיזה כי בית הבראה עם ילדים אינו עונה על דרישות הסף של המונח "בית הבראה", ולכן כבר למחרת בבוקר אופסנתי בחזרה אצל אחד הדודים וההבראה חזרה למשכנם של הוריי.
מאז, אגב, אימצתי את עקרונות האירוע כשיטת מכירה במשרד עורכי הדין שלי, שיטה המכונה "שיטת הכלבלב". כשילד מגיע לחנות לחיות מחמד וחושק בגור כלבים בניגוד לעמדת הוריו, המוכר מציע להורים שייקחו את הכלבלב, ומבטיח שאם יתחרטו, הוא יקבלו בחזרה. הוא בונה על זה שאחרי שהכלבלב יהיה בביתם, הסיכוי שישיבו אותו נמוך מאוד. על אותו עיקרון, לכל לקוח מהסס אני מציע לחתום על ההסכם שמאפשר לו לבטלו בתוך פרק זמן לא מבוטל. מאחר שמרבית האנשים חוששים לקבל החלטה סופית בכל תחום, הם חותמים על ההסכם רגועים, בידיעה שיוכלו לבטלו, וכמעט מעולם לא מימשו אפשרות זו. אומנם שיטת הכלבלב לא עבדה במקרה הפרטי שלי, והוחזרתי כעבור 24 שעות ברוטו (כולל נסיעה והעברות), אבל הפוטנציאל של הרעיון שבה את לבי כבר אז.
מאז חלפו בקושי קצת יותר מארבעים שנים ובמשך כל השנים הללו חשתי שאני חייב להורים לילה בבית הבראה, ובכך לסגור איתם חשבון סופית.
ערכתי בירורים, וגיליתי שבית ההבראה עדיין עומד על תילו ורק שמו הוחלף למלון "אלמא". וכך נסענו לשם, סבא וסבתא, יעלי ואני ועוד ארבעה ילדים שעדיין כרוכים אחרינו וטרם שמעו על תוכנית ההתנתקות. סוף השבוע היה קסום, והוריי ריחפו אפופי נוסטלגיה מחדרם אל חדר האוכל, ממנו אל הבריכה ומשם אל חדר הפינג-פונג, שהיה במשך עשרות שנים חלק ממורשת הקרב המשפחתית שלנו (מדי שנה אבי שב מההבראה והכריז לקול מצהלותינו כי שוב זכה באליפות הפינג-פונג השנתית במקום).
על מנת להשלים אירוע משפחתי קסום, בבוקר ההגעה למלון הזמנו את ההורים לסרט בקולנוע ובערב יצאנו בהרכב מלא להופעה של דני סנדרסון ולהקת תיסלם באמפי שוני. בטרם החל הסרט שאלתי את אבא האם הוא מתרגש ואבא, בנונשלנטיות, הסביר לי שהוא רואה הרבה סרטים. כשביקשתי המלצה על סרט שראה הוא ציין שאת מרבית הסרטים הוא רואה בטלוויזיה. כשהתעקשתי הוא ציין שהסרט שראה לאחרונה הוא "האח הגדול". הסברתי לו שלא כל מה שמוקרן בטלוויזיה זה סרט, והוא נכנע וביציאה מהקולנוע הוא כל-כך התרשם מהסרט ("שרוכים"), עד שהגדיר אותו כאחד מחמשת הסרטים שהוא ראה.
לגבי ההופעה באמפי שוני הם כבר הודו מראש, שזו להם פעם ראשונה בהופעת פארק. ההופעה שם פתרה לי סוגיה שמעסיקה אותי שנים ארוכות והיא השאלה: מה ההגדרה ל"איש מבוגר"? לאורך שנים, מבוגרים נראו לי כאנשים המבוגרים ממני בחמש שנים ומעלה. הגיל שלי תמיד נראה לי קצת לא מבוגר, בעוד המבוגרים ממני, תמיד ענו בעיניי על ההגדרה. מאחר שההגדרה החלה להיראות בעיניי כחשודה, תהיתי האם יש גיל מסוים, אובייקטיבי, שבו אנשים הם מבוגרים, אפילו בעיני עצמם. בהופעה הזו התמונה נעשתה לי ברורה אפילו יותר. מראשית ההופעה ועד תומה קפצו על הבמה, איש איש בתורו, דני סנדרסון ודני בסן, שניים שחצו את גיל 60 וחלקם (הסנדרסון שביניהם) אפילו נושק ל-70. אבי שישב קפוא במשך כל ההופעה, בציפייה שהיא תסתיים, התפעל בסופה, ואמר לי שבחיים לא האמין שאנשים מבוגרים קופצים ככה כל ההופעה. הזכרתי לו שהוא בן 83 ושאלתי אותו האם הוא יודע בני כמה ה"מבוגרים" שקפצו כל ההופעה ואבא הביט בי במבט מלא תוכחה ואמר: "אתה בן חמישים, אתה הבן שלי, תפסיק להתחכם, אני יודע בדיוק בן כמה אתה".
יצאתי משם מבוגר ומזיע, הודיתי על מזלי הטוב והבנתי שכל עוד יש לך בית ובו אבא ואמא, אתה עוד לא באמת מבוגר, ורק התפללתי להישאר ילד, לזכור להוסיף ולחגוג את זה ובעיקר להמשיך לפרוע את החשבון, שלא באמת נסגר, עוד שנים ארוכות.