נינה ווינר/ צילום: איל יצהר
משפחה 1: סבתא מצד אמא, דור שישי בארץ, אחת משבע אחיות. סבא, יעקב פאפו, משורר וטכנאי, קרוב רחוק של הרב אליעזר פאפו, שנודע כ"הפלא יועץ", עלה מבולגריה. בארץ הוא פגש את הברון רוטשילד, שמינה אותו לבנות את היקב בראשל"צ. אמא הייתה בוגרת המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ואז למדה שנה בסורבון בפריז
משפחה 2: על המשפחה של אבא אני לא יודעת הרבה, רק שהמקור שלה מקייב. אבא הגיע לכאן בשנות ה-20 עם סבא. הוא היה כימאי ודיבר עשר שפות על בוריין. סבא נפטר מזיהום ממסמר חלוד. ההורים נפגשו בת"א, התחתנו וכיוון שהמצב בארץ היה גרוע, הם החליטו להגר למצרים בעקבות אחיה של אמא. אבא פתח בית מרקחת באלכסנדריה ואמא הייתה פעילה בתנועות ציוניות
אני: ממוקדת מטרה ומאוד פוליטית, אבל לא יכולה לשאת קיצוניים משני הצדדים שגוררים את השיח למקומות לא רלוונטיים
ילדות: עד גיל 15 באלכסנדריה. דיברנו בבית עברית ולמדתי בבית ספר יהודי. היו לי חברות, אבל היה מאוד מפחיד להסתובב ברחוב. כשהחליטו לחזור לארץ מאוד שמחתי. אבא מונה לנציג בבונדס ועסק בגיוס תרומות. הכרתי את ישראל מביקורים אצל המשפחה, אבל הקליטה הייתה קשה
שוויץ: נסעתי לשם ללמוד פסיכולוגיה כי לא גויסתי עקב בעיה רפואית. בקיץ ובפסח התנדבתי בדרום צרפת, במחנות של עליית הנוער של ילדים מצפון אפריקה. עשיתי להם טסטים פסיכולוגיים עם פרופ' ראובן פוירשטיין ונחשפתי לפער הדתי, הסוציולוגי, החברתי והלימודי שלהם
עו"ד וולטר ווינר: בעלי ז"ל. ציוני, אמריקאי. נפגשנו כשהייתי בת 30. גרנו בניו יורק, הוא הביא איתו שני ילדים קטנים שגידלנו ולא היו לנו ילדים משותפים. שימש כמנכ"ל "ריפבליק בנק" והיה שם עד שאדמונד ספרא נפטר
חברים: היו לי הרבה בארץ, כמה נפטרו, עם כמה נותק הקשר באשמתי. היום החברים שלי הם בוגרים שלנו: אני יכולה לדבר עם דניאל בן סימון שעות, עם יוסי יונה ויוסי דהאן, מעדיפה אותם על פני אנשים מהאליטה ודיבורים על ציפורניים
פנאי: אוהבת מוזיקה, אופרה, אמנות. אני מאוד כועסת על האקסטרים בשמאל, שיוצא נגד ישראל ויוצא לי לכתוב הרבה מכתבי תגובה למאמרים בניו יורק טיימס או בכל עיתון אחר שיוצא נגד ישראל
חינוך
אייסף 1: הילדים במחנות הנוער לא הרפו ממני וכשהילדים של בעלי גדלו, התפנה לי זמן: עבדתי בויצ"ו כמה שנים ולפני כארבעה עשורים ניגשתי לספרא וביקשתי שיעזור להקים ארגון שיטפל באנשים מוכשרים מהפריפריה, שגדלו במעברות ואין להם סיכוי להשכלה גבוהה. בהתחלה אני הייתי בקשר עם האוניברסיטאות וראיינתי את הילדים בעצמי
אייסף 2: עד היום השקענו כ-400 מיליון דולר מתרומות שגייסנו. אנחנו מממנים את הסטודנטים מהתואר הראשון עד לפוסט דוקטורט, נותנים להם ליווי מקצועי וחברתי ומחלקים מאות מלגות בשנה לאלפי סטודנטים. יש סטודנטים שלומדים בהארוורד ובאוניברסיטאות מובילות אחרות בעולם, בהשקעה של מאות אלפי דולרים, והבקשה היחידה שלנו היא שיחזרו לארץ בסוף הלימודים.
פערים: אף על פי שאנחנו רוצים לחשוב שהם מאחורינו, עדיין לא התגברנו עליהם. לצערי יש עדיין צעירים בישראל שחושבים שאוניברסיטה היא חלום לאחרים
תפיסת עתיד: אני מאושרת מהבורד שיושב בניו יורק ובארץ ומורכב מאנשים איכותיים שיוכלו להמשיך את הארגון גם אחריי. למרות שהתחתנתי עם מישהו שהיה הרבה בישראל, חשבתי שהעבודה משמעותית דווקא כשהיא נעשית מבחוץ, ולכן לא חזרתי לישראל. אבל אני עוד אגיע ואגור בה