ההזדמנויות היו בהישג יד, והן עדיין בהישג יד

בכל משפחה שמכבדת את עצמה מתפתחת מורשת קרב של סיפורים על פספוס הזדמנויות. מאמא שלי שמעתי כבר עשרות פעמים את הסיפור על ההצעה שקיבלו לרכוש מגרש ב-7,000 לירות, בדיוק במקום שהיום הוא הכי יקר בעיר, אבל היו להם, לצערם, רק 14,000 לירות, אז אבא החליט לקנות בסכום הזה סובארו וכך, בגללו, לא התעשרנו. שמעתי על העסק שהם כמעט פתחו, אלמלא היא נקלעה להיריון ועל עבודתה על המחשב הראשון במכון ויצמן, והקריירה המרשימה שעמדה בפניה, אלמלא משהו אחר שקרה.

ההזדמנויות היו בהישג יד וכל שנותר היה רק להושיט יד ולקטוף אותן, ואלמלא איזה אלמלא שהגיע, הכול בוודאי היה אחרת. לכל משפחה יש את סיפורי הכמעט שלה. הסיפורים האלה דומים זה לזה באופן מפתיע, למעט שינויים קלים של זמן, מקום ואשמים. במהלך הזמן, ההתמקדות בהזדמנות שפספסנו אז מסתירה את זו שלנגד עינינו ממש כאן ועכשיו. רבים אפילו מפתחים תזות אודות חוסר המזל המאפיין אותם, על הכסף שתמיד בא לכסף (אצל האחרים) וכיוצא באלו הסברי נפל מרגיעים לרגע ובעיקר מנקים מצפון ואשמה.

מעת לעת, כשלארגון אין תקציב להזמין את עינת שרוף או את אדיר מילר, אני מוזמן להרצות על פיתוח עסקי, חשיבה אחרת וניצול הזדמנויות. לטעמי ההזדמנות הגדולה של רובנו נמצאת על פי רוב בדיוק במקום שבו אנו נמצאים ממש כעת. אני חושב שהזדמנות של פעם בחיים מתרחשת בממוצע אחת לחודש, ורק צריך להגיע אליה מוכן, לא לפחד ממנה, להיטיב לזהות אותה ולשדרג אותה במידת הצורך. רבים טוענים שהם מחפשים הזדמנות, כשהם לא ערים לכך שהם למעשה מחפשים דווקא שקט וביטחון, והזדמנויות אפילו מפחידות אותם. רק בודדים מחפשים אתונות ומוצאים מלוכה, ונורא קשה למצוא משהו שאנחנו לא באמת מחפשים.

באותן הרצאות אני מספר על שלוש הזדמנויות שפקדו אותי מבלי שהתכוונו להיות כאלה, תוך שהצלחתי לזהות אותן, עוד לפני שהן ידעו שהן כאלה. הראשונה אירעה לפני שמונה שנים. במהלך הפוגה בת שבעה חודשים שעשיתי מהחיים לשם טיול סביב העולם עם יעלי ושלושת הילדים שקרו לי עד אז, כתבתי סיפורים על המסע לחברים בפייסבוק.

הסיפורים התגלגלו למערכת "גלובס" דרך חברים טובים ומיד עם חזרתנו הוזמנתי למערכת המוסף, שם הוצע לי להכין כתבה בת 3,000 מילים, בצירוף תמונות, על המשפחה המטיילת ועליי כעו"ד, בעל משרד פרטי, שעצר את החיים, ככה באמצע, על מנת להגשים חלום שאף פעם אין זמן להגשים. הובטח לי שהכתבה תקבל מקום של כבוד במוסף החג לראש השנה 2010. חזרתי הביתה נרגש (אני אהיה בעיתון!) והודעתי ליעלי על ההצעה שקיבלתי ושאיני מתכוון למלא. תחת זאת, לקראת ערב החג שלחתי למערכת, קצת מבוהל ממעשיי, 10 טורים על הטיול. המתנתי לערב החג, רכשתי גיליון והכתבה, שלא כתבתי, כלל לא פורסמה. כשפניתי למערכת לבחון מה אירע, הוסבר לי שלא עמדתי בדרישה ממני, אבל שהם עשו שם חשיבה מחודשת והחליטו להציע לי לפרסם טור שבועי על הטיול. מאז חלפו שמונה שנים ואני, שאף פעם לא חשבתי על עיתונות או כתיבה, מקפיד, בהנאה גדולה, להעביר טור שבועי למערכת.

הסיפור השני הוא על כך שבעקבות אחת הכתבות הראשונות, פנתה אליי המפיקה של ענת דולב ז"ל, שהנחתה תוכנית רדיו יומית ברשת ב', ושאלה אם אוכל להתראיין בתוכניתה על הטיול ההוא. הוצע לי לעלות לשידור בשעה שבה הייתי בנסיעה בדרך לאילת וכשבטעות התלבטתי בקול רם אם להיעתר להצעה, הם הסבירו שאוכל לעצור לרגע בצד, שכן מדובר בראיון שממילא יימשך רק חמש דקות בסיום התוכנית. כשזיהיתי שזו עלולה להיות הזדמנות, הסכמתי ורק הבהרתי שאבקש לעלות לשידור באמצע התוכנית, שכן הדקות האחרונות לא יהיו לי נוחות. רציתי לגנוב זמן, והאמנתי שאם תינתן לי קצת יותר במה, אצליח להראות חלק גדול יותר מכולי.

עליתי לשידור באמצע התוכנית, באמצע כביש הערבה. הראיון בן החמש דקות נמשך כמעט מחצית השעה, עד סוף התוכנית, וקצת אחריה התקשרה אליי אותה מפיקה על מנת לשאול האם אפשר להפוך את השיחה בינינו לפינה שבועית קבועה. וכך, במשך חמש שנים, עד מותה הטראגי של ענת דולב, מדי שבוע הייתה מושמעת המוזיקה של "דדי קול" ואני הייתי עולה לשידור כדדי קול, מת מפחד כל פעם מחדש, לראיון על הורות, זוגיות וצרות אחרות, עד שהיום יש לי תוכנית שבועית משלי, מדי יום שישי, והפחד מהמיקרופון אפילו עבר.

בסיפור השלישי אני מספר על מקרה שבו שוחחתי עם ראשי רפא"ל על האפשרות שארצה לעובדיהם ובעיקר לגמלאיהם על זכויותיהם בשל בעיות רפואיות מול ביטוח לאומי ומס הכנסה. אני האמנתי כי הרצאה כזו תפתח בפניי שוק לקוחות איכותי, והם האמינו שמי שיגיע לשמוע הרצאה בנושא מרתק זה עלול ללקות במותו, חלילה, מטעמי שעמום.

רגע לפני שההזדמנות התרחקה לבלי שוב, ובעצת חבר חכם (עו"ד רפאל חזן), הסברתי שמדובר בערב שישלב הרצאה שלי ושל ד"ר חיים שפירא, מרצה מבוקש לאנשים חכמים (מאוחר יותר אפילו שיתפתי אותו ברעיון הזה). לערב הראשון הגיעו כ-400 עובדי וגמלאי רפאל. בערב השני, שבו הרציתי עם פרופ' יורם יובל, הגיע מספר אנשים דומה ובשתי ההרצאות הנוספות הקהל כבר הגיע אף שהייתי המרצה היחיד. מאז אני מטפל בעובדים ובגמלאים של רפא"ל.

ההזדמנויות האלה הן מתעתעות, חלקן אפילו לא נראות כהזדמנויות, כדי שלא כולם יזהו אותן. לפעמים הן אפילו מחופשות בכלל לבעיות מורכבות. פעמים רבות הן קשות לזיהוי מאחר שהן עוטות סרבל כחול ונעלי עבודה ולפעמים הן נוצרות ברגעים עלומים, רגעים כאלה שמודיעים על בואם רק תוך כדי התרחשותם, ללא הודעה מוקדמת. ולכן, מה שנשאר הוא להבין האם אנחנו באמת מחפשים הזדמנויות, לתת להן, אם צריך, קצת שדרוג משלנו ולבחון האם הן פוגשות אותנו כשאנחנו באמת מוכנים לקבל אותן ולנצלן.