מסעדה | הוטל מונטיפיורי כ"כ מקצוענית שלא צריך יצירתיות

קבוצת המסעדות R2M, הלא הן מסעדותיהם של בני הזוג לשעבר מתי ורותי ברודו, נחשבת כבר שנים כמקצוענית והיציבה שבין קבוצות המסעדות בארצנו.

לטובת מי שאינו יודע, ולמה בעצם שתדעו, אסביר שלא מעט מסעדות שאתם מכירים בתור מסעדות "עצמאיות" שייכות בעצם לאותם בעלים. דוגמאות בולטות אחרות הן, למשל, קבוצת מחניודה הירושלמית, ובה חוץ ממחניודה עצמה, גם הבר שממול, יודל'ה והמסעדות טלביה והסדנא (ועוד שתי מסעדות בלונדון); או קבוצת המסעדות של השף אייל שני ושותפו שחר סגל (צפון אברקסס, הסלון, פורט סעיד, רומנו וכמובן, כמה וכמה סניפים של "מזנון" בארץ ובעולם). יש עוד.

קבוצת המסעדות של מתי ושל רותי היא לא רק אחת הוותיקות והמקצועניות, אלא נחשבת גם, כבר שנים רבות, כאחת האיכותיות אם לא האיכותית שבהן. מסעדות כמו קופי בר, בראסרי ודליקטסן, כמו גם רשת בתי הקפה והמאפיות בייקרי והמצטרפת החדשה דיסקו טוקיו הפכו כבר מזמן לנכסי צאן ברזל של הקולינריה התל-אביבית והישראלית ולמודל לחיקוי מצד אינספור מתחרים.

הוטל מונטיפיורי נחשבת ליהלום שבכתר. היא ממוקמת במלון בוטיק הנושא את אותו שם ושייך גם הוא לקבוצה. טענתי כאן בעבר, לפני שלוש שנים ליתר דיוק, שאף שמדובר במסעדה איכותית ומצוינת, היא אינה שייכת לקבוצת העילית האמיתית של הקולינריה המקומית ובה, אז והיום, מקומות כמו פרונטו, שילה, יפו-תל-אביב, טוטו, משייה ועוד כמה מקומות בודדים.

את ההסבר המתפתל נעצתי דווקא במקצוענות הנ"ל, זו המביאה את האוכל, אומנם, לרמה גבוהה מאוד, אך משאירה אותו איכשהו בתחומי המקצוענות אך לא מעבר לה, כלומר, לא במחוזות היצירתיות הנחשקת. אני רוצה לחזור בי סופית.

לא, האוכל של הוטל מונטיפיורי אכן אינו יצירתי. ואתם יודעים מה, בשלב זה של חיי המקצועיים והפרטיים, אני מוכן לדחוף את אותה יצירתיות מקודשת אתם יודעים לאן. זאת מכיוון שהמקצוענות של מתי ורותי וצוותם הענק בהובלת השף הנצחי של הקבוצה, גיא פולק, אותה מקצוענות שהיא לכאורה חסם יצירתי - היא כל-כך מקצוענית עד שלמי אכפת אם עפים כאן ניצוצות גאונות המיוחסים, לכאורה, לשפים כמו אייל שני, חיים כהן, יוסי שטרית, ירון שלו או מאיר אדוני (שהעביר בינתיים את רוב היצירתיות שלו לניו יורק). לא לי. לא עוד.

  ספייריבס של חזיר ברוטב חום עשיר עם חסות ליטל ג'ם צלויות / צילום: שירן כרמל

זה לא רק האוכל. זו הדקורציה המושלמת של הוטל מונטיפיורי, זו המזכירה מעין מועדון קצינים בריטי בארץ כלשהי במזרח הרחוק או שמא מלון קולוניאלי באותם מחוזות (נדמה לי שזה אפילו מכוון), זה השירות המהוקצע והאדיב. בקיצור, זו המקצוענות.

זה עשוי כל-כך טוב, עד שנדמה לך שתיכף יכנס מתנקש הינדי וינסה לפגוע במושל מטעם הוד מלכותה במועדון הקצינים האקסלוסיבי הזה, או לפחות מישהו מהלח"י. ואז אתה נזכר שזה לא מלון בבומביי, ואפילו לא מלון המלך דוד בירושלים. זהו הוטל מונטיפיורי החביב והטוב, שנדמה שעוד מעט יהפוך גם הוא למיתולוגי.

וכן, כמובן, זה גם האוכל. החל משני הסלטים שהגיעו על חשבון הבית כחלק ממחיר המנה העיקרית בארוחה העסקית. סלט זוקיני נא ובמיה כמעט חיה עם גבינת עזים ונענע, וסלט סאטה עוף עם אטריות זכוכית ובוטנים. שניהם עדינים שבעדינים וטעימים שבטעימים.

 סלט זוקיני נא ובמיה כמעט חיה עם גבינת עזים ונענע, / צילום: מירב בן לולו

והמנות העיקריות שהחרו החזיקו אחריהן, מנת רביולי קטנטנים ועדינים ממולאים בפטריות ומוגשים עם גזיזי אספרגוס, תרד חלוט וכרישה ברוטב בר בלאן (רוטב חמאה לבנה) ומנת ספייריבס של חזיר ברוטב חום עשיר עם חסות ליטל-ג'ם צלויות, שהייתה מעט חריפה ונהדרת לא פחות.

 רביולי ממולאים בפטריות ומוגשים עם אספרגוס תרד חלוט וכרישה / צילום: מירב בן לולו

קינחנו במנה שכונתה "לימונשלי" והייתה למעשה מעין טארט לימון* "מפורק", כמו שקוראים לזה בימינו. שכבת בצק פריך ועליו קרם לימון חמצמץ אבל לא מדי, ועליו עוד קצת קצפת וקליפת לימון מסוכרת. נפלא.

אספרסו קצר על חשבון הבית ולצידו מקרון טעים השלימו את החגיגה הקטנה הזו של אחר הצהריים, רבע שעה לפני תום המועד הרשמי לארוחה עסקית, מה שצוין באוזנינו בשיא הנימוס בתחילת הארוחה, למען נספיק להזמין לפני השעה חמש ונזכה בהנחה הנ"ל. את הארוחה ליוויתי בכוס סוביניון צרפתי מצוין מעמק הלואר.

משמח כל-כך לגלות שאפשר לאכול בהוטל מונטיפיורי עסקית במחיר מתון יחסית, שאינה עושה הנחות לעצמה מבחינת המנות שהיא מציעה וטעמן המשובח. עוד יותר משמח לגלות שאחרי עשור של פעילות, מצליח המקום לא רק לשמור על רמתו הגבוהה, אלא גם לשכנע מבקרים כמוני שלפעמים הם פשוט מבלבלים את המוח. כי נכון, יש אולי מסעדות טיפה טובות יותר (מה שממש לא בטוח, כאמור) אבל אף אחת מהן אינה אורזת בצורה שכזו את החבילה כולה - אוכל, אווירה ושירות - טוב יותר מהוטל מונטיפיורי.

הוטל מונטיפיורי

פרטים: מונטיפיורי 36, תל-אביב, 03-5646100. א'-ש' 00:00-07:00.

מחירים: רביולי - 68 שקל, ספייריבס - 119, לימונשלי - 42. בארוחה העסקית מקבלים גם שני סלטים וקפה על חשבון הבית

השורה התחתונה: יקר אבל שווה

כדאי להכיר

*לימונים. רק להזכיר לכם שהשווקים מלאים עכשיו בליימים טובים, שיודעים לעשות כל מה שלימון יודע לעשות, רק טוב יותר ובקינוחי לימון הם באים לידי ביטוי בצורה מושלמת, כמו למשל ב"קי ליים פאי" האמריקאית המהוללת.