שליח הפיצה הותקף בנצרת על רקע לאומני, אך לא יפוצה

האם הבעלים של פיצרייה צריך לשאת באחריות ולפצות שליח פיצה שהועסק אצלו והותקף קשות על רקע לאומני במהלך אחת השליחויות? זוהי השאלה החריגה והייחודית שבה דנה לאחרונה שופטת בימ"ש השלום בנצרת, אוסילה אבו-אסעד. השופטת השיבה לשאלה הזאת בשלילה ודחתה את תביעת השליח.

ודים גרשמן עבד בתור שליח פיצה בסניף "דומינוס פיצה" בנצרת עילית אצל זכיינית דומינוס, חברת "אלגד פיצה". לפני עשור, ב-27 באוקטובר 2008, סמוך לשעה 23:30, גרשמן עבד בסניף, ובמהלך עבודתו הוא נשלח על-ידי הפיצרייה לשכונת כפר החורש בעיר נצרת, כדי למסור משלוח פיצה. למרבה האימה, בהגיעו למקום ביצוע ההזמנה גרשמן הותקף על-ידי חבורת בני מיעוטים, תוך איומים באקדח ושימוש בסכין.

בגין האירוע האלים, הוגש נגד התוקפים כתב אישום לביהמ"ש המחוזי בנצרת שייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזוין, חטיפה לשם איומים או סחיטה, שינוי זהות רכב וסחר ברכב גנוב - והם הורשעו. מאוחר יותר הגיש ודים את התביעה נגד "אלגד פיצה", שבה הוא ביקש לייחס אחריות לקרות האירוע למעסיקתו - בגין עוולות מכוח פקודת הנזיקין, ובהם רשלנות והפרת חובה חקוקה, והוא עתר לקבלת סעד של פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מהאירוע.

העסקת קטין שלא כחוק

גרשמן ייחס למעסיקתו אחריות בגין התרשלות על כך שלא התקינה עליו אמצעים נאותים שיש בהם כדי לאפשר לו לאותת על מצוקה שאליה נקלע; לא הדריכה אותו בתור שליח מה עליו לעשות במקרים של אלימות; ולא הקפידה על העסקתו בשעות סבירות ומותרות על-פי חוק.

לטענת גרשמן, החברה המעסיקה לא הביאה לידיעתו כי בהיותו קטין נאסר עליו לעבוד בשעות המאוחרות של הלילה. לדבריו, המעסיקה הורתה לו למסור משלוח פיצה בשעות הלילה מבלי שהיה לה היתר להעסיקו בשעות כאלו וללא פיקוח נאות על ביצוע המשלוח, ובכך הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה לספק סביבת עבודה בטיחותית. לצד זה, טען התובע כי המעסיקה לא הדריכה אותו בצורה נאותה באשר לאופן העבודה ולסכנות הטמונות בה, כך שאם הייתה מזהירה אותו על כך שבעת שהוא מתקרב לחורשה חשוכה באזור נצרת בלא כל דרך מילוט, עליו לעזוב את המקום - אזי האירוע היה נמנע.

"אלגד פיצה" הכחישה את כל המיוחס לה, וטענה כי למיטב ידיעתה השליח התובע יצא לשם מסירת משלוח פיצה עוד לפני השעה 22:00, בעוד שהתקיפה שלו ארעה בשעה מאוחרת יותר.

הנזק לא תלוי בשעת האירוע

השופטת קיבלה את טענת השליח כי "אלגד פיצה" טעתה בכך שהיא אפשרה לו לצאת למסור משלוח מעט לפני השעה המותרת לסיום יום עבודה של נער לפי החוק. לדברי ביהמ"ש, היה על המעסיקה להעריך כי עד למסירת המשלוח ליעדו וחזרת התובע לסניף, תחלוף השעה המותרת בלילה להעסקתו של נער ובכך היא עברה על המגבלה הקבועה בחוק עבודת הנוער.

אולם, לדברי השופטת לא עלה בידי התובע לשכנע אותה כי "אשמה" זו של המעסיקה - על כך שהעסיקה את התובע מעבר לשעה 22:00 - היא הסיבה שבלעדיה הנזק שנגרם לו לא היה קורה, וכי זו הסיבה המכרעת לנזק הנטען. השופטת ציינה כי "הסיבה המכרעת לנזק היא מעשה התקיפה עצמו אשר בוצע בידי התוקפים, ושלמצער הסב לתובע נזק נפשי. שכן אילולא אותו אירוע תקיפה התובע יכול היה לעבוד עד שעה 22:10 או אפילו עד 23:00, מבלי שייגרם לו בהכרח נזק נפשי כתוצאה מהעסקתו בשעות מעבר למותר".

לדברי השופטת, "אירוע התקיפה שהסב לתובע נזק בדמות נכות נפשית צמיתה, עלול היה להתרחש גם בשעת עבודה מותרת, כגון השעה 21:00 או 21:30 שאלו גם שעות ערב חשוכות. המקריות הזו שבין העסקת התובע באותו יום מעט מעבר למותר, לבין התרחשות האירוע וגרימת הנזק - אין בה כדי לבסס קשר סיבתי בין הפרת החובה להעסיק את התובע עד שעה 22:00 לבין קרות האירוע והנזק הנטען".

לסיכום, נפסק כי "בנסיבות המקרה ניתן לקבוע ללא היסוס כי אשמה של חבורת העבריינים שפעלו מתוך מניעים לאומניים פסולים, היא זו שהיוותה הסיבה המכרעת לנזק ולא אשמה של המעסיקה של התובע". לאור כל האמור, תביעתו של שליח הפיצה לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף מהחברה שהעסיקה אותו, נדחתה.