כשהילדים שלי נמסו על הספה

החצי השני של אוגוסט הוא האנומליה של הזמן, כמו השעונים בציור של דאלי

השעונים של דאלי/ איור: תמיר שפר
השעונים של דאלי/ איור: תמיר שפר

א.הגענו לשלב האהוב עליי באוגוסט: השלב שבו לאף אחד כבר לא אכפת. אפילו אוגוסט עצמו איבד עניין. הכול רובץ. הרחובות ריקים אבל החופים מלאים, בחדשות מלפפונים והמנגואים מתוקים. לילדים שלי אין מושג איזה יום היום, והם מביטים בי במבט תמה כשאני מעלה את הסוגיה: מה זה חשוב? הם שואלים, וכשאני אומר שואלים אני מתכוון מלכסנים מבט לא מפוקס מעל המחשב, לבושים פיג'מה בשעה חמש אחר הצהריים, סרוחים על הספה, נמסים כמו השעונים בציור של דאלי. אני כל-כך מקנא בהם. החיים הרבה יותר טובים כשאתה לא חייב להיות בטוח איזה יום היום. זה החלק הכי טוב של החופש הגדול. בסוף, אלה הזמנים שאתה זוכר לטובה: ריקות מתוקה פרושה על מרבד אינסופי של זמן.

החלק הזה של אוגוסט מדגים את מה שאני מכנה "האנומליה של הזמן". הרי הזמן הוא יחסי, ולפי כל מה שלימד אותי איינשטיין הזמן צריך לעבור מהר יותר ככל שמתקרבים למסה גדולה יותר. פיזיקה בסיסית. נראה שהילדים שלי, כמו מרבית הילדים שאני מכיר, כולל זה שהייתי, מפירים את חוקי הפיזיקה: ככל שהם מתקרבים אל המסה הגדולה יותר - בית הספר ושנת הלימודים - הזמן שלהם דווקא מאט. מאט? לפעמים אני צריך לנענע אותם כדי שהזמן לא יתחיל ללכת אחורה. אין לי כוח לעבור שוב את יולי, ילדים, לכו תעשו סיבוב עם הכלבה. היא תשמח. אבל הכלבה רק שומעת את המילה טיול ורצה להתחבא מתחת לשולחן, אין מצב שהיא יוצאת מהמזגן.

החצי השני של אוגוסט הוא האנומליה של הזמן.

ב.הפילוסוף הצרפתי פול ז'נה (Paul Janet ,1823-1899) לא היה הוגה חשוב או מעניין במיוחד, אבל היה לו רעיון אחד יפה בנוגע לזמן ולמה שמהווה את האנומליה האמיתית של הזמן - הוא עובר מהר יותר ככל שהאדם מתבגר. אף שמדובר בחוויה האנושית הכי בסיסית שיש, טרם הצליחו להסביר אותה לגמרי בצורה מדעית. הרי זו הבעיה והיופי הגדולים של הזמן: איתו מודדים הכול, אבל איך מודדים אותו?

תיאוריה חביבה אך מדכדכת אומרת שהילד צובר המון חוויות חדשות, שדורשות ממנו תשומת לב ויכולת למידה, שגורמות לו לחוות את הזמן כעובר לאט יותר (כמו השיעור ביחס להפסקה). ככל שמתבגרים רואים פחות דברים בפעם הראשונה, הפליאה נדירה והזמן רץ. אני שונא את ההסבר הזה.

אני מעדיף את פול ז'נה, שב-1897 הציע את הרעיון הבא: כמו שבטבע סופרים את הזמן מול סרגלים מוכרים, יום ולילה או שמש וירח, כך תפיסת הזמן של המוח מתבצעת מול פרק הזמן היחיד שאליו אנחנו יכולים להשוות, והוא: הזמן שעברנו. כשאתה צעיר שנה נראית לך כמו זמן ארוך, וככל שאתה מתבגר, בתודעה שלך היא מתקצרת באופן יחסי לשנים שחיית. כשאתה בן שנתיים, שנה היא 50% מהחיים. בגיל 40 היא 2.5%. באמת רעיון יפה, לא?

אני חייב להודות שהוא היה הרבה יותר יפה בעיניי, הרעיון הזה, עד שפתחתי מחשבון וחישבתי ומצאתי ששנה היא 2.08% מחיי ו-9.09% אחוזים מחיי ילדיי - כלומר, הזמן שלי עובר (אצלי) כמעט פי חמישה מהר יותר מאשר אצל הילדים שלי. יום רגוע על הספה בבית עובר אצלם כמו ששבוע עבודה מלא עובר אצלי. שבוע! עשרת הימים שנשארו להם עד סוף החופש נראים עבורי כמו אורות קטנטנים של חוף מבטחים - רחוק, אבל אפשר לעשות את זה. אבל במוחות שלהם זה נמתח כמו עוד חודשיים וחצי. אני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב על זה שאנחנו פשוט לא חיים באותו מרחב זמן. האם אפשר לגשר על הפער? האם אפשר לפתור את חידת האנומליה של הזמן?

ג.זה מזכיר לי את הגשושית הסולרית פרקר, שלפני שבועיים יצאה לדרכה ובעוד כחודשיים וחצי (בדיוק כשהחופש הגדול יסתיים לפי תפיסת הזמן של הילדים ביחס לתפיסת הזמן שלי) תגיע הכי קרוב אל השמש ממה שבן האדם ושלוחיו הגיעו אי-פעם - רק שישה מיליון קילומטרים. ככל שתתקרב פרקר אל עבר השמש, כך תגבר מהירותה עד שתהפוך לא רק לחללית שהגיעה הכי קרוב אל השמש, אלא גם לדבר המהיר ביותר שנוצר על ידי אדם, כשתקיף את השמש במהירות של כמעט 700 אלף קילומטרים לשעה.

גם לשמש אנומליה משלה, זה מה שהזכיר לי, ואותה טסה פרקר לחקור: בעולם שלנו, ככל שאתה מתרחק ממקור החום, פחות חם. אבל זה לא עובד ככה בשמש. בליבת השמש יוקדת האש בטמפרטורה של עשרות מיליוני מעלות, על פני השמש צונחת הטמפרטורה לאלפי מעלות בלבד. כמו יום נעים בתל אביב. אלא שבאטמוספירה של השמש קורה משהו מוזר - בניגוד לכל מה שאנחנו יודעים, הטמפרטורות מזנקות שוב למיליוני מעלות. מה בדיוק קורה שם?

במרחק אליו תגיע פרקר מטפסות הטמפרטורות ליותר מחצי מיליון מעלות צלזיוס, אבל החללית אמורה לעמוד בזה בזכות מגן עשוי מקצף פחמני דחוס בין שני לוחות בעובי של יותר מ-11 סנטימטרים, המצופה בחומר שאמור להחזיר כמה שיותר מהחום. ולא פחות מכך, היא תשרוד בזכות יופייה של הפיזיקה, שירת היקום: לא תמיד יש קשר בין חום וטמפרטורה. טמפרטורה מודדת את מהירות החלקיקים, החום מודד את האנרגיה שהחלקיקים מעבירים. זה כמו ההבדל בין להיכנס לסאונה הכי חמה ולהכניס את הרגל לג'קוזי באותה הטמפרטורה (וסליחה על קונוטציות הספא, זה פשוט עולמי המיידי) - אוויר הסאונה לא יעשה לך כוויות, אבל הג'קוזי הצפוף בחלקיקים יגרום לישבנך להאדים כמה שעות טובות.

אז ככה הגשושית פרקר. יהיה לה חם, אבל היא לא תקבל כווייה.

ד.פיניתי לי, בדחיפות, קלות ועדינות, מקום על הספה בין הילדים, שהיו מונחים שם, והצטרפתי לרביצה, לצורכי תחקיר בלבד. נשרכנו זה סביב זה, בהינו פה, בהינו שם, סרטים התחילו ונגמרו, הזמן נזל מהבוקר עד אחר הצהריים, שזה בשבילם כמו ארבעה ימים, מה שכמובן, מסביר בצורה פשוטה ובהירה כל-כך למה הם לא יודעים איזה יום היום. קינאתי בהם. אני יודע שהורה לא אמור להתקנא בילדיו - אבל קינאתי. רציתי להגיע לשם גם, להשתחרר כהודיני מכבלי הזמן, או לפחות למתוח אותם, אז פשוט המשכתי לשבת גם כשהספיק לי, המשכתי לשבת גם כשנמאס לי והמשכתי לשבת גם כשכבר לא יכולתי יותר.

ואז זה קרה: הזמן האט לרגע בתנועה רכה של רכבת יפנית מהירה המתקרבת לרציף, דלתות הזמן נפתחו כהרף עין, זיכרונות ירדו, זיכרונות עלו, זיכרונות שנשארו על הרכבת עשו שלום מהחלון והמשיכו הלאה, או שאולי חזרו אחורה, לך תתעסק עכשיו עם כיוונים.

אין, זה באמת החלק הכי טוב של החופש הגדול.