הפשיעה בישראל במגמת ירידה? תלוי איפה אתם גרים

השבוע פרסמה המשטרה נתונים לפיהם יש ירידה בעבריינות בישראל • המבקרים אומרים שבכלל מדובר בפחות דיווחים על עבירות • נראה ששתי התופעות נכונות - תלוי איפה אתם גרים

שוטרות רושמות דוח/ צילום: שלומי יוסף
שוטרות רושמות דוח/ צילום: שלומי יוסף

עם כל הכבוד לחקירת המשטרה את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ולחקירות של ראשי הערים החשודים בשחיתות, או לחקירה השנויה במחלוקת של המועמד למפכ"ל לשעבר, גל הירש, לרוב אזרחי ישראל הכי חשוב שהמשטרה תספק להם ביטחון אישי. שהיא תאפשר לנו להסתובב בשקט ברחובות ובקניונים, לשקוע בשינה עמוקה בבית, לנסוע בכבישים, ללא חשש מפני אלימות, גניבות, הטרדות, וכיוצא באלה.

השבוע, די רחוק מהעין הציבורית, פרסמה המשטרה את השנתון הסטטיסטי שלה לשנת 2017, בכל הנוגע לביטחון האישי של האזרחים. הנתונים המופיעים בשנתון מפתיעים לטובה: לדברי המשטרה, ישנה מגמה של ירידה בהיקפי הפשיעה בארץ ובעיקר בהיקפי פשיעת הרכוש.

לפי המשטרה, בעשור האחרון חלה ירידה של 21% בהיקף הפשיעה וירידה של 28% בהיקף הפשיעה החמורה. הירידה בהיקפי הפשיעה ביחס לגודל האוכלוסייה אף גדולה, לאור הגידול במספר התושבים. גם מספר כתבי האישום ירד משמעותית בעשור האחרון.

לצד הנתונים האופטימיים האלה, כפי שפרסם ג'וש בריינר ב"הארץ", חלה בעשור האחרון עלייה של כ-22% במספר תיקי החקירה שנפתחו בגין עבירות מין חמורות, בהן אונס, בעילה שלא כחוק ומעשה מגונה בכוח. לפי נתוני המשטרה, בין 2016 ל-2017 חלה עלייה של כ-8.5% במספר התיקים שנפתחו בגין עבירות אלו. ב-2017 נפתחו 4,282 חקירות מסוג זה, המספר הגבוה ביותר בעשור האחרון, שלא כולל עבירות במדרג נמוך יותר כמו מעשה מגונה או הטרדה מינית. העלייה בתיקי עבירות המין החמורות כנראה נובעת בעיקר מעלייה במודעות לחשיבות שבהגשת תלונות על ידי נשים, בין היתר, במסגרת קמפיין Metoo#. או במלים אחרות, זה לא שהיום מתבצעות יותר עבירות מין חמורות, אלא שיותר נפגעות מעזות להתלונן למשטרה ומוכנות להתמודד עם הקושי הרב הטמון בהגשת תלונה ובמתן עדות נגד מי שתקף אותן.

פחות פשיעה או פחות דיווח?
 פחות פשיעה או פחות דיווח?

ד"ר דנה פוגץ': הנתונים מטעים

התמונה שמציירת המשטרה על צמצום בהיקפי הפשיעה היא אופטימית. השאלה הגדולה היא, האם ניתן להתייחס אל הנתונים האופטימיים הללו כאובייקטיביים? בנושא הזה התעורר לאחרונה ויכוח בפייסבוק בין פרופ' אורן גזל-אייל, דיקן הפקולטה למשפטים באונ' חיפה ואחד המומחים המובילים בארץ בחקר מערכת המשפט הפלילי, לבין עו"ד ד"ר דנה פוגץ', מרצה משפטים שהייתה ממקימות מרכז "נגה" לנפגעי עבירה והעומדת בראשו.

פוגץ' טוענת כי נתוני המשטרה מטעים וכי אין ירידה בהיקף הפשיעה, אלא ירידה בהיקף הדיווח לרשויות על הפשיעה. זהו כמובן הבדל תהומי. פוגץ' אומרת שאין בישראל סקרי נפגעים בעלי תוקף וכי במדינות מערביות שבהן יש סקרי נפגעים בעלי תוקף הנתונים מראים כי אין ירידה בפשיעה.

יצוין כי "סקרי נפגעים" הם סקרים שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עורכת מידי פעם, שבהם היא שואלת מדגם מייצג של אנשים מקרב האוכלוסייה, האם הם נפגעו מעבירה בשנה שחלפה. יש כמובן בעיות מתודולוגיות בסקרים האלו אבל הם נותנים מושג על מגמות הפשיעה הלא מדווחת.

גזל-אייל השיב לפוגץ' על טענותיה אלו כי סקרי נפגעי עבירה מלמדים שאין מדובר בירידה בהיקפי הדיווח. לדבריו, סקר הנפגעים האחרון שנעשה בארץ מלמד כי 78% מהנפגעים דיווחו על הפגיעה למשטרה וזו עלייה קלה משנה שעברה. בנוסף, לדבר גזל-אייל, יש ירידה ניכרת בעבירות בהן שיעורי הדיווח גבוהים, כמו עבירות התפרצות לדירה (שם משיקולי ביטוח שיעורי הדיווח גבוהים), וירידה קלה גם במספר עבירות הרצח ביחס לאוכלוסייה (גם זו עבירה עם שיעורי חשיפה כמעט מלאים).

פוגץ' לא נשארה חייבת לגזל-אייל והיא תהתה, האם יש מקום לחשוב שישראל נקייה מפשע לעומת מדינות אחרות, בהן סקרי נפגעים מתוקפים ומראים נתונים שונים לחלוטין. "די לראות מה קורה עם נפגעי אלימות ועבירות מין כדי להבין שלנתון המדהים של 78% אין שום קשר אליהם", היא כתבה.

מי שצידדה בוויכוח הזה בעמדתו של גזל-אייל הייתה דווקא סגנית הסנגור הציבורי הראשי, עו"ד חגית לרנאו (שייצגה את אלישע אייבטוב, שזוכה לאחרונה בביהמ"ש העליון מהרשעה ברצח לאחר שכבר ריצה עונש של 12 שנות מאסר). לדברי לרנאו, הנתון המשמעותי, שחוזר שוב ושוב בסקרים של נפגעי עבירה, הוא ששיעור הדיווח למשטרה נותר יציב. מכאן, לדבריה, ניתן להסיק שירידה בתלונות משקפת ירידה בממדים האובייקטיביים של הפשיעה.

ישראל השנייה והבטוחה פחות

מי צודק בוויכוח באשר לתקפות הנתונים? קשה לומר. אבל דבר אחד בטוח - בהרבה מאוד אזורים בישראל אפשר להסתובב בביטחון ברחובות, או לישון בשקט בבית, בלי חשש מפורצים, גנבים, או מרעין בישין אחרים. באותם מקומות, המשטרה ממלאת כנראה את תפקידה. אבל זוהי ישראל הראשונה. לעומת זאת, יש אזורים לא מעטים שהם מועדים לפורענות ושמדינת ישראל הזניחה אותם עד שהם הפכו למובלעות של פשע בתוך המדינה. פשיעת רכוש בדרום תל אביב, מובלעות של ממכר סמים קשים בלוד וברמלה, חלקים נרחבים בנגב שבהם ישנה השתוללות חסרת רסן בכבישים וגניבות חקלאיות הם עניין שבשגרה, כפרים ערביים במשולש ובוואדי ערה שבהם רבים מהתושבים מחזיקים נשק ללא רישיון וכמעט מדי יום מתבצעת אלימות קשה. זוהי ישראל השנייה.

יש להניח שבאותם מקומות, ישנה גם נטייה של נפגעים שלא להתלונן למשטרה - אם בשל ניכור למדינה ולמשטרה, אם בשל פחד של הנפגעים מהגשת תלונה, ואם בשל חוסר מודעות.