חוק הלאום לא באמת מזיז לערביי ישראל - וזה מה שמדאיג

חוק הלאום הוא בכלל מאבק בין היהדות החילונית ליהדות המשיחית • חברי הרשימה הערבית המשותפת לא באמת מייצגים מישהו • והצעירים מצאו נשק חדש: תרבות ואיפוק

יום ראשון בבוקר, בדרך לחיפה. שרת התרבות מירי רגב פועלת לאסור קיום אירוע נגד חוק הלאום שאמור להתקיים בערב במרכז התרבות "בית הגפן" בעיר. אחרי שפנתה לראש העירייה יונה יהב, שהשיב פניה ריקם, היא פונה ליועץ המשפטי לממשלה וכבר מאיימת בהתניית תקציבים.

אנחנו נכנסים לשכונת הדר, לבית הקפה ראי (ray, "דעה" בערבית). זהו אחד מכמה בתי קפה ופאבים שמגדירים את עצמם פלסטינים במשולש הקטן של רחובות הלל, בלפור ומסדה, המהווים מקום מפגש ומרכז תרבותי תוסס לברנז'ה הערבית הצעירה. מקומות עם ווייב טוב.

אנחנו פוגשים את חמודי גאנם, 33, אמן וצלם. בשנה הבאה יתחיל ללמוד במסלול לתואר שני בבצלאל. הוא אפילו לא שמע על האירוע הערב, ואין לו שום כוונה ללכת. כך גם לשאר היושבים בקפה. אף על פי שכולם מאוד נחמדים, איש לא מעוניין לדבר או להצטלם לעיתון.

יש משהו מביך בלדבר עם ערבים על חוק הלאום - קצת כמו לעמוד יבש תחת מטרייה בגשם שוטף ולבקש מאדם רטוב עד לשד עצמותיו להתעכב ולנתח טיפה אחת שנראית לך חשובה יותר מאחרות.

"החוק לא קריטי", אומר חמודי, "זה לא משהו שאנחנו לא חווים יום יום, חוץ מסעיף 7 שעוסק בהתיישבות יהודית. חוץ ממנו שום דבר קריטי. זה לא משנה לנו בכלום. אבל אולי זה טוב. צריך לתת לדברים להתפוצץ. המדיניות הישראלית, אנחנו קוראים לה מיקרו-אגרסיה - מצד אחד מדברים בקולות של דמוקרטיה ושוויון, מראים לך כאילו דו-קיום ואהבה, רב תרבותיות. אבל זה בולשיט אחד גדול. המערכת מדברת בקול אחד ועושה דברים אחרים. כל הזמן נכנסת בך בדברים קטנים: פה מישהו מציע לאסור מסגדים, שם להחליף את השם של חיפה, השכרת דירות, קבלה לעבודה. מקשה על בעלי עסקים ערבים. והכול בעברית. ההתנשאות, זו הבעיה האמיתית. חוסר האמון בממשל הוא אדיר. כמה כאפות כבר קיבלנו. אז יאללה, שיתפוצץ".

המהומה סביב חוק הלאום, כך גאנם, "אלה רגשות האשם של היהודי החילוני, הליברלי, שמבין את הכאב של האחר".

רמי יונס, 33, עיתונאי (אתר "שיחה מקומית") ואקטיביסט שהיה גם דובר של ח"כ חנין זועבי, מצטרף לשולחן. כולו רהיטות: "החברה הפלסטינית מורכבת יותר מהיהודית", הוא אומר. "כחברה תחת כיבוש שהייתה בעיצומו של תהליך שנקטע ב-48', החברה הפלסטינית רק מתחילה להיבנות מחדש, גם בתוך החילוניות הפלסטינית. פה בחיפה, הפלסטיניות נוכחת, בעסקים, במוסדות תרבות. אי פלסטיני בלב הכיבוש. מקום שפוי. תמיד היה חסר לנו את זה, לדור שלי. כל החברה הישראלית גורמת לך להרגיש אאוטסיידר - אבל לא בחיפה. גם מבחינת היחסים עם היהודים בחיפה, חיים הרבה יותר טוב. יש פה פחות גזענות, יותר פתיחות. למרות שהמצב רחוק ממושלם.

"הדור השלישי של הנכבה, הנכדים של שורדי 48', הדור שלי, אנחנו כבר לא מפחדים, השתחררנו מהפחד של ההורים והסבים. התהליך שנקטע ב-48' מתחדש עכשיו. אנחנו הדור הזקוף. זה שיח אחר, של יוזמות תרבותיות, מבט החוצה, רצון ללמוד. דברים משתנים. לא צריך טובות של אף אחד".

אתה מזהה מנהיגות חדשה? צעירה?

"לא. הצעירים לא הולכים לפוליטיקה. תחושת המיאוס עצומה. ההנהגה צריכה להבין את זה ולהתפטר מהכנסת. ועדת המעקב העליונה זו קטסטרופה. אני לא מכיר פלסטיני אחד שמעניין אותו מה שיש להם להגיד. חבר'ה, ניסינו את הדרך שלכם. לא עובד. הדור של ההורים לא התקדם לשום מקום. אנחנו מתרכזים בתרבות. אני כבר לא הולך להפגנות. נמאס לי. הייתי במאות הפגנות".

אם חוק הלאום לא היה עובר, או אם היה עובר עם פסקת שוויון - היה אמון?

מה פתאום, אומרים שניהם. הספינה הזו כבר הפליגה. "אני לא מייחס חשיבות לחוק", מוסיף יונס. "זה כמובן חוק מזעזע ומסוכן והכול - אבל זה היה צפוי. בפרספקטיבה רחבה, ידענו שזה יגיע".

הנושא שמעסיק את הרחוב הערבי, כמו שאומרים, הוא האם על הרשימה המשותפת לשבור את הכלים ולהתפטר כולה מהכנסת במחאה על החוק, בעקבות ח"כ זוהיר בהלול (המחנה הציוני). "אני תמכתי במשותפת", אומר יונס, "זה היה הישג. הפלסטינים הצליחו להתאגד. עכשיו בואו נעשה קפיצת מדרגה. התאחדנו - עכשיו בואו נצא מהכנסת. נתחיל לחשוב על בניין של מוסדות משלנו".

אתה יכול לראות את זה קורה?

"כן. עד עכשיו בדיון הציבורי הפלסטיני, תומכי ההישארות בכנסת - ואני ביניהם - אמרו שאנחנו לא מספיק מאוחדים ומאורגנים כדי לצאת ולבנות משהו שהוא שלנו. אני אומר משהו שונה: אני אומר פאק איט, בואו נצא, יותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות. מספיק להגיב, אנחנו חברה מגיבה לכובש. אני אומר, בואו נגיב מתוך שבירת כלים. נבנה פרלמנט משלנו, נבקש הגנה דיפלומטית. די, זה אפרטהייד. הגיע הזמן לשבור את הכלים".

"זה לא יקרה", אומר לו גאנם, "יש הרבה אינטרסנטים".

אבל יונס נשאר אופטימי.

כולם יתאחדו? איך?

"הפשיזם מאחד. אבל אתה צודק, זו שאלה קשה. זו אחת ההצלחות הגדולות של הציונות. הפרידו אותנו - נגב, רמלה, יפו, משולש דרומי, משולש צפוני. אפילו בתוך הערים עצמן. אני גדלתי בלוד, עיר ערבית, ותראה מה קורה שם היום. אנחנו לא כמו הבאסקים בספרד, אין לנו כוח. אין לי תשובות להכול".

וואסים חוסרי - עמותת סיכוי / צילום: איל יצהר
 וואסים חוסרי - עמותת סיכוי / צילום: איל יצהר

משם אנחנו נוסעים למשרדי עמותת סיכוי, ארגון משותף ליהודים וערבים שמקדם שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים-פלסטינים לאזרחים היהודים. פה לא נמצא את האנרכיזם המתנער של הצעירים, אלא ראייה מערכתית יותר. אני יושב עם סמאח אל חטיב-איוב ופאדי שביטה מהמחלקה למדיניות שוויונית, ועם וואסים חוסרי, רכז קשרי כנסת-ממשל בארגון. אני משתף אותם ברשמים שלי מהמפגשים הקודמים. הם מדברים על "השיח", על ההקשר הקולוניאלי, על שילוב אלמנטים זהותיים, נרטיביים, בחיים האזרחיים. מילים מהאקדמיה, עוד עם הניילונים, גבוהות ויפות, טהורות לפחות כמו הכוונות, אבל גם מעט תלושות ביחס לדיבור המיוזע שבחוץ.

"נוטים לדבר על חוסר האמון כסוגיה פסיכולוגית של יחסים עם האחר, אבל יש ממד מאוד פיזי לסיפור הזה", אומר שביטה. "צד אחד מחזיק בכל הכוח ולצד השני אין שום כוח. האחריות היא על בעל הכוח. הקמת הבית הלאומי לעם היהודי באה על חשבון העם הפלסטיני שישב במקום. באו מבחוץ ולקחו את המקום. אי אפשר להחזיר את ההיסטוריה, אבל זו נקודה להסתכל על המקום, ללכת למקום טוב, של שותפות שמכירה בעוול. זו שאלה של רצון - ואני לא מזהה רצון כזה".

אנחנו מדברים על הקריאות להתפטרות מהכנסת. הקריאות קיימות, כולם מודים. "הגענו למצב שאנחנו מחויבים לשיח אותנטי, האם הערבי יכול למצוא את עצמו במדינה כזאת", אומר חוסרי, "אבל הח"כים לא יעשו את זה. זה לא יקרה פוליטית, וזה גם לא טוב - כי אין חלל בפוליטיקה. אנשים ייכנסו במקומם, כאלה שהחברה הערבית לא סומכת עליהם. הבריחה ממוקד קבלת ההחלטות זו פריבילגיה שאין לנו. ייאוש זו פריבילגיה שאין לנו. אנחנו חייבים להילחם".

נכון. הייאוש הוא שלנו.

"ועליכם גם מוטלת המשימה העיקרית. אתם הצפרדע שמתבשלת, לא אנחנו. אנחנו נישאר מיעוט לאומי, לא נשנה את עצמנו. הכדור אצלכם, היהודים".

"אני חולקת על וואסים", אומרת אל חטיב-איוב. "אנחנו צריכים ייצוג, אבל הגיע הזמן שאנחנו כחברה נעצור ונחשוב על דרכי פעולה משלימות. הייצוג בפרלמנט, יש לו נדבכים, השמעת קול ונוכחות - בזה אנחנו משפיעים. אבל בעניין האימפקט, ההשפעה, האם אנחנו מצליחים בזה? צריכים לעשות בדק בית. אבל כולנו יודעים שאם יקום גוף כזה שייצג את המיעוט הערבי, המדינה לא תשב בשקט".

חוסרי: "כל דבר כזה יכול להיתפס בחברה היהודית כאלימות. יש לנו חשבון נפש לעשות, דיון שמתבקש. לא אם אנחנו צודקים - כי אנחנו צודקים. אלא דיון אסטרטגי. אנחנו בתחילת תקופה משמעותית שתעצב מחדש את הכלים הפוליטיים והחברתיים אצלנו וצריך להחליט מה עושים עם זה. דבר אחד בטוח: לא נשלם בזהות שלנו ולא במקום שלנו".

"וגם השקעה תקציבית לא תרפא את הצורך הזהותי", אומרת אל חטיב-איוב, "אלה מסלולים נפרדים".

מה אתם רואים כשמסתכלים קדימה?

חוסרי: "למרות הכול, אני אופיטימי. מאמין באדם. יום יבוא והציבור היהודי יקום ויגיד זהו".

אל חטיב-איוב: "לפי החוק אנחנו לא קיימים. אבל אנחנו כן קיימים. הנה, אנחנו יושבים פה ומדברים".

סמאח אל חטיב-איוב - עמותת סיכוי / צילום: איל יצהר
 סמאח אל חטיב-איוב - עמותת סיכוי / צילום: איל יצהר

אני חוזר לבתי הקפה של הדר. שוב אף אחד לא מדבר איתי, אבל זה לא הופך את החוויה לפחות מעניינת: פעם ראשונה שלי במובלעת הפלסטינו-היפסטרית הזאת, שיש בה מקום של נרגילות מול בר סושי. כמה טוב לראות בטלנים פלסטינים. אולי בכל זאת יש סיכוי. בירה אחר כך אני חותך לבית הקפה פאתוש במושבה הגרמנית. פה יושבת האינטליגנציה המבוססת יותר: ח"כים, עסקנים וסופרים בוגרים יותר. אני פוגש את ידידי הוותיק ג'לאל איוב, עיתונאי ברדיו א-שמס ונביא הזעם הפרטי שלי. "מלחמת היהודים החלה", הוא אומר לי, "את החורבן תמיטו על עצמכם, כמו תמיד".

"הסיפור והרעש סביב חוק הלאום הוא שהיהודים, בעיקר החילונים, מבינים שהם נלחמים על הבית", הוא ממשיך. "זה לא עניין ערבי-יהודי. זה יהודים שמתווכחים איך מגדירים יהודי וישראלי. אנחנו, הערבים, נספחים. הבלגן הוא יהודי פנימי, הרי שוויון נוגע לרפורמים, ללהט"בים, להכול - זה מאבק בין הגישה הלאומית לגישה הדתית. הערבי לא חלק מזה, אבל החילוני ישלם את המחיר".

מה לגבי ההנהגה הערבית?

"הרחוב דורש התפטרות. אין להם אסטרטגיה. הם לא יודעים מה לעשות. זו רשימה שלומיאלית ורשלנית שאין להם מושג בכלום. יש גם קולות שקוראים לרופאים הערבים לשבות. זה הכי נורא. הם לא יעזו. זה ייתפס כל-כך רע בציבור הישראלי. רפואה זה המקום היחיד בישראליות שעוד יש בו כבוד לערבים. אסור לשחק עם המקום הזה".

בכלל, איוב לא משחק במשחק הלאומי-לאומני. הוא מגדיר את עצמו ילידי. הוא היה פה קודם, הוא יהיה פה אחר כך. "אני רוצה לשרוד פה. הזהות הילידית שלי תתרום גם ליהודים, היא השתמרה בזיכרון הקולקטיבי. האוכל, הנופים, הפולקלור. זה אמיתי. דגל לא אומר לי כלום. בכל מקרה, הילידים התמודדו עם כל-כך הרבה כובשים, נחיה ונעבור גם את מדינת ההלכה היהודית. הם תמיד יצטרכו גויים של שבת".

הגיעה שעת הערב ואני הולך לכנס המדובר. השרה רגב כשלה באיסור על קיום האירוע, אבל עשתה לו יופי של יחסי ציבור. האולם הקטן קורס תחת העומס של כ-400 איש, והמזגנים קורסים לפניו. גאנם, יונס והשאר צדקו - אין פה צעירים. צעירים פלסטינים בכלל לא, וצעירים יהודים מעט מאוד. הרוב מבוגרים מכל רחבי הספקטרום שבין חד"ש למרצ, כועסים ומאוכזבים, אבל הכול בנימוס. מפה לא תצא התנועה שתפיל את החוק. אם כבר, סביר יותר להניח שהיא תצא מבתי הקפה. פה מוחאים כפיים בזמן וצועקים בוז כשצריך.

הח"כים עאידה תומא-סולימאן ומוסי רז נאמו. היה משעמם. ההיסטוריון הדרוזי קייס פרו שפך אש וגופרית על בני עדתו וכינה אותם חנפנים ושכירי חרב, שזה לא יפה. אחר כך מתחלקים לשולחנות עגולים וקבוצות עבודה. זה כל-כך משעמם, אנחנו הולכים משם.

למחרת הלכתי לשיעור הערבית הכי גדול בכיכר הבימה בתל אביב. גם כאן נרשמה מחאה שלווה.