קולנוע | "הבלתי רשמיים": לישראל יש רוברט דה נירו משלה

כבר ביום שבו הוא יוצא לבתי הקולנוע, במקביל לפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים, "הבלתי רשמיים" הוא סיפור גדול יותר מעוד סרט ישראלי חדש. סרט הביכורים של אלירן מלכה (יוצר הסדרה "שבאבניקים"), העוסק בעלייתה של מפלגת ש"ס מהחצרות האחוריות של ירושלים ועד כנסת ישראל, הוא עוד הוכחה נגד טענות "המועדון הסגור" של משרד התרבות שהמציא טענה שעל פיה, הקולנוע הישראלי לא נותן קול למגוון פלחי האוכלוסייה בישראל. אומנם "הבלתי רשמיים" איננו עלה תאנה, ומצטרף לרצף של סרטים נהדרים שעסקו בתרבות הדתית והחרדית בישראל מהשנים האחרונות כמו "ישמח חתני", "אבינו", "תיקון" ו"לעבור את הקיר", אם להזכיר כמה, אבל נדמה שהוא לא יכול היה לצאת בנקודת זמן נכונה יותר.

סיפורה של ש"ס כפי שמוצג ב"הבלתי רשמיים" מובא דרך נקודת מבטו של יעקב כהן (שולי רנד), אלמן ואב לילדה שרואה איך הספרדים מקבלים יחס של אזרחים סוג ב' גם בתוך הקהילה החרדית, ומחליט להקים מפלגה שתרוץ לעיריית ירושלים ותיתן קול למקופחים. הוא נעזר ברב מקומי (יעקב כהן, נפלא כהרגלו) וחוזר בתשובה עם עבר מפוקפק (התגלית יואב לוי) ויחד הם מנסים לסחוף את העיר, לעיתים בדרכים שאינן כשרות.

מלכה, שגם כתב את התסריט, משתמש בכל האלמנטים שברשותו כדי לעשות את הלא יאומן - להכניס גרוב לסיפורה של מפלגה חרדית. המוזיקה הקצבית, העריכה המהירה, והדגש על האלמנטים הקומיים, כולם מייצרים סרט מהנה מאוד שעובר ביעף, וסביר מאוד שכמו הסדרה שכתב, יהפוך גם הוא ללהיט.

הדברים האלה, עם זאת, גם באים על חשבון משהו. הסרט מתרחש בין 1983 ל-1999, תקופה מלאת התרחשויות שהייתה יכולה להיות עמוסה גם למיני-סדרה, כל שכן סרט של פחות משעה וחצי. זה מרגיש כאילו הרבה פעמים התסריט מקפץ מעל אירועים משמעותיים, בוחר בבדיחות על פני התעמקות, ונשען כמו קביים על ליווי קולי של הדמות הראשית על מנת לגשר בין פערי זמן גדולים או להסביר דברים, לרוב כאלו שכבר הבנו לבד.

אבל בסופו של דבר, מהמשמעות הרבה של "הבלתי רשמיים" בקונטקסט חברתי ועד לעשייה המרעננת ומלאת החיים שלו, יש לסרט נשק סודי אחד שהופך אותו לסרט שאתם רוצים ללכת לראות. אולי במקום נשק סודי יהיה נכון לקרוא לזה פצצת אטום, וזוהי הופעתו של שולי רנד בתפקיד הראשי. רנד חוזר למסך לראשונה מאז "האושפיזין" מ-2004 ורק מחריף את הגעגועים אליו. לא רק שזו הופעה פנטסטית, אלא שברגעים שבהם דמותו עומדת מול המראה ומדברת ספק אל עצמה ספק לראיון מדומיין בחדשות, המחווה שלהם לסצנת הסיום של ביוגרפיה קולנועית אחרת מ-1980 מבהירה את גודל השמחה - הקולנוע הישראלי סוף-סוף קיבל את הרוברט דה נירו שלו.