דה-לגיטימציה תוצרת בית

התמכרות רבת-שנים של המחנה הלאומי למחוות חד-צדדיות הפכה את מדינת הלאום לבעיה בינלאומית

ח"כים מהרשימה המשותפת מוחים במליאה / צילום: רויטרס
ח"כים מהרשימה המשותפת מוחים במליאה / צילום: רויטרס

כדי להיטיב להיאבק נגד דה-לגיטימציה צריך תחילה להגדיר את הלגיטימציה: איזה מעשה, או מעשים, העמידו את ישראל מלכתחילה על יסודות לגיטימיים?

אני מציע שתי תשובות כמעט זהות: החלטת חבר הלאומים בוועידת סן-רמו, איטליה, השבוע לפני 96 שנה; והחלטת העצרת הכללית של האו"ם, לפני כ-70 שנה, בלייק-סקסס, ארצות-הברית. הראשונה העניקה לבריטניה מנדט על ארץ ישראל; השנייה הורתה לחלק את הארץ בין שני עמים.

הראשונה העניקה מעמד חוקי ומחייב להצהרת בלפור על "בית לאומי" ליהודים, הורתה לפתוח את שערי הארץ להגירתם, התירה את התיישבותם, וציוותה על כינון מוסדותיהם המוכרים. השנייה קבעה את אמת-המידה של הגדרה עצמית: מדינה.

הראשונה הטעימה, אם גם רק במשתמע, את זכויותיהם הלאומיות של ה"לא-יהודים". היא הורתה להעניק מעמד רשמי שווה לשלוש לשונות בשטח המנדט: אנגלית, לשון הממשלה, ולצדה ערבית ועברית. עברית הייתה שגורה, במידה שהייתה שגורה, בפי 10% מהאוכלוסייה.

השנייה הטעימה, במפורש, את ההדדיות של הפתרון המדיני. לצד המדינה היהודית עמדה לקום מדינה ערבית. לא "אולי", או "אם יבוא ליהודים", או "אם לערבים יהיה חשק".

שתי ההחלטות ההן, סן רמו ולייק-סקסס, סללו את הדרך לעצמאותה המוכרת של מדינת ישראל. מכוח ההחלטות ההן, הכרזת העצמאות של דויד בן-גוריון, ממאי 1948, הייתה פטורה מן התווית "חד-צדדית".

לכל הפחות מאז קונגרס וינה, 1815, אולי עוד קודם, הדיפלומטיה הבינלאומית דחתה עצמאויות חד-צדדיות. גושפנקה בינלאומית התחילה להיחשב להכרחית.

תשאלו את היוונים, את ההונגרים, את האיטלקים, את הבולגרים, את הסרבים. הם עלו על במת ההיסטוריה בזכות גושפנקות. ותשאלו אחר כך את כל השאר, או שאולי לא תשאלו, מפני שבהיעדר גושפנקה, העצמאויות החד-צדדיות שלהם לא הוליכו לשום מקום, ושמותיהן של מדינותיהם נמחקו מן התודעה.

חשכת החד-צדדיות

בנובמבר 1965, טייס קרבי לשעבר של חיל האוויר הבריטי, איאן דייוויד סמית', הכריז על עצמאותה של דרום רודזיה, מושבה בריטית באפריקה הדרומית. הוא עשה כן בשמו של המיעוט הלבן, שיסד אותה ופיתח אותה. הכרזת העצמאות שלו הייתה ידועה בראשי התיבות האנגליים UDI, "עצמאות חד-צדדית". איש לא הכיר בה.

היא הקימה צבא למופת, שהפליא לפשוט על שכנותיה העוינות ולהנחיל תבוסות ניצחות ללוחמי הגרילה השחורים. במלאות לה עשר, סמית' הכריז: "שלטון לרוב השחור? אף לא באלף השנה הבאות". באפריל 1980, השלטון עבר לידי לוחם גרילה מרקסיסטי, שכונן בהדרגה את אחת העריצויות האיומות ביותר באפריקה.

לא היה לרודזיה סיכוי מהרבה סיבות, אבל אין ספק שאחת מהן הייתה חד-צדדיותה של עצמאותה. זה מה שהיה קורה ליהודים בארץ ישראל, אלמלא כוננו את מדינתם על יסוד הסכמה רב-לאומית.

אם זו הלגיטימציה, מהו, אפוא, ההפך ממנה?

את ההפך ראינו בשבוע שעבר. ישראל המשיכה את מסעה רב השנים אל חשכת החד-צדדיות, כאשר בית הנבחרים שלה קיבל את החוק המיותר המכונה חוק הלאום. הוא היה מיותר מפני שב-1922 וב-1947 ישראל קיבלה את ברכת הקהילה הבינלאומית להיות יהודית, ובלבד שיתמלאו התנאים האחרים: לא רק כיבוד זכויותיהם של המיעוטים בתחומיה, אלא קבלת זכותם של הערבים לכונן מדינה משלהם על פני קצת פחות מחצי השטח של ארץ ישראל המנדטורית.

מה הועילו אם כן חכמים בתקנתם? חכמים מחקו את הקונטקסט, והתנערו בזה ממסגרת הלגיטימציה.

חוק הלאום חוזר על אפיוניה של מדינת הלאום, אבל יוצא מגדרו שלא לרמוז על קיומה של מדינה נוספת בגבולות החלוקה. הס מלהזכיר את שמו של הלאום השני, המסתופף תחת כנפיו של כיבוש צבאי. הסיווג היחיד הוא "מי שאינם יהודים". ממה נפשך, בין הים לירדן מתגוררים ששה מיליון מהם, או משהו כזה, אבל למחוקק הם ידועים כ"מי שאינם יהודים".

להידמות לסלובקיה

ה"וול סטריט ג'רנל" הזמין פרופסור אמריקאי-ישראלי, יוג'ין קונטורוביץ', ללמד סנגוריה על חוק הלאום (20 ביולי). אני מודה שנשימתי נעתקה לנוכח טענת הפתיחה שלו. חוק היסוד הישראלי אינו חורג מאמות-המידה של "החוקות הדמוקרטיות הליברליות של אירופה", כתב. "ראו-נא את החוקה הסלובקית", הוא הדגים.

החוקה הסלובקית. זה מסביר לא מעט. סלובקיה, שעלתה על המפה ב-1992, אימצה מיד פרקטיקות כה נפסדות בשאלות אתניות, בייחוד היחס כלפי המיעוט ההונגרי והמיעוט הצועני, עד שמייסדה, ולדימיר מצ'יאר, נעשה בבואה מוקדמת של התפקעות בועת הציפיות הליברליות באירופה. "ממשלתו תקפה את האוטונומיה החינוכית של המיעוט ההונגרי, את זכויותיו הלשוניות ואת ייצוגו הפרלמנטרי. חוק הלשון של 1995 הגביל את השימוש בלשונות המיעוטים, בצוותו כי כל תכתובת ממשלתית תתנהל בסלובקית" (Europe Undivided, הוצאת אוקספורד, 2005, עמ' 56).

הגדרה מדויקת של מדינת הלאום הייתה צריכה להיות חלק מנוסחת הפתרון הכולל, המלא, של הסכסוך; לא קריאת ביניים זועפת, לא תכסיס אלקטורלי, לא פרובוקציה רטורית. חלוקה רציונלית ומעשית של ארץ ישראל לשתי מדינות אומנם צריכה לכלול הבנה כללית שבכל אחת מן המדינות יינתנו זכויות יחיד לכול, אבל זכויות קבוצתיות יינתנו רק לרוב הטיטולרי, זה שלשמו קמה המדינה.

זה היה צריך להיות חלק מהסכמה רב-לאומית חדשה, אולי עדכון של 1947. אבל את הקלפים טרף תיאבונו חסר התקנה של המחנה הלאומי לאקטים חד-צדדיים. מדינת הלאום חדלה להיות חלק הכרחי של הפתרון. היא הפכה, אבוי, לחלק הכרחי של הבעיה. למי תודה, למי ברכה, לאלקין, שקד, דיכטר וביבי גם, שלא להזכיר את כרסו החשופה של אורן חזן.