סקנדל ופסטיבל: המלצות ואזהרות לפסטיבל הקולנוע ירושלים

מבין שלל הסרטים שיוקרנו בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשבוע הבא, אספנו ארבעה שאסור לפספס - ועוד שניים שבהחלט אפשר

אחד הדברים המהנים בפסטיבלי קולנוע הוא להגיע מתי שמתאפשר ופשוט לרכוש כרטיס לסרט בלי לדעת עליו יותר מדי. גם ככה הסרטים הנאספים לתוכנייה לא בדיוק מוכרים לקהל הרחב, ויש משהו מסעיר בהימור הזה, שלעיתים חושף בהפתעה לאיזו יצירה שלא היינו מגיעים אליה בשום הזדמנות אחרת, ולעיתים מפיל על סרט שמאתגר את הצופה קצת יותר מדי.

פסטיבל הקולנוע ירושלים מספק גם השנה המון סרטים שייקחו את המבקרים בו למקומות שבדרך כלל לא מכירים וייספקו חוויות קולנועיות מסוג חדש - חלקן נפלאות, וחלקן קצת פחות. לאלו שלא ממש אוהבים להמר, אספנו ארבע המלצות ושתי אזהרות לפסטיבל שייפתח בשבוע הבא, ביום חמישי ה-26 ביולי, ויתקיים ברחבת סינמטק ירושלים עד ה- 5 באוגוסט.

הקלאסי | "העגורים עפים"

במסגרת הקלאסיקות של הפסטיבל, יוקרן בעותק מחודש סרטו הגדול של מיקאיל קאלטוזוב, שהיה לסרט הסובייטי הראשון שזכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן. הוא עוסק בוורוניקה (טטיאנה סאמוילובה בהופעה איקונית) ושגרת חייה בזמן שבעלה הלך ללחום למען המולדת בחזית מלחמת העולם השנייה. מדהים לראות איזה עולם קולנועי מתקדם ועוצר נשימה ברא קאלטוזוב לפני 60 שנה, ואיך יצירות שנוגעות באמת בנפש האדם לא מתיישנות עם השנים שחלפו ונשארות מסעירות ומרהיבות לצפייה.

המרגש | "נערה" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים
 המרגש | "נערה" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים

המרגש | "נערה"

לארה חולמת להיות בלרינה והיא תעשה הכול כדי להצטיין בבית הספר היוקרתי שאליו התקבלה. הדבר היחיד שעומד בפניה הוא העובדה שלארה נולדה בגוף של גבר, ואם גיל ההתבגרות לא מספיק מבלבל ומפחיד, זמן ההמתנה לפני הניתוח שיאפשר לה סוף-סוף להיות מי שהיא הופך להיות כמעט בלתי נסבל. הסרט הבלגי, שזכה בפסטיבל קאן בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר, הוא דרמת התבגרות שמקרבת אותנו כמה שאפשר לדמות הראשית בזכות הבימוי העדין של לוקאס דונט, אבל בעיקר בזכות הופעתו של ויקטור פולסטר בתפקיד הראשי. צריך לראות בשביל להאמין.

המטלטל | "דונבאס" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים
 המטלטל | "דונבאס" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים

המטלטל | "דונבאס"

הבמאי סרגיי לוזניצה נולד בבלארוס כשעוד הייתה חלק מברית המועצות. הוא גדל באוקראינה, התחיל כדוקומנטריסט, ובתחילת העשור הפך לבמאי סרטי עלילה מהולל ובן בית בפסטיבלי הקולנוע הגדולים בעולם. סרטו האחרון, "דונבאס", הקרוי על שם העיר שבה הוא מתרחש, זכה בפרס הבימוי של מסגרת "מבט מסוים" בקאן ותוך רגע הפך לאחד הסרטים המסקרנים של השנה. "דונבאס" הוא ללא צל של ספק אחד הסרטים המרשימים והטובים של פסטיבל ירושלים, וכזה שלא תשכחו בקרוב, אבל צריך להתריע מראש שהוא איננו צפייה קלה. לוזניצה מפגיש אותנו עם עשרות דמויות באוקראינה המודרנית, שנקרעת מסכסוכים פנימיים, ומציב מראה מטרידה על המצב האנושי, כזו שפוגעת בנפש ומצד שני לא מאפשרת להסיט את העיניים.

המבולבל | "סכין   לב" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים
 המבולבל | "סכין לב" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים

המבולבל | "סכין + לב"

ונסה פרדי מגלמת מפיקת סרטי פורנו של גייז בצרפת של שנות ה-70, ובזמן שהיא מתמודדת עם הפרידה מבת זוגה, שחקניה מתחילים להיקטל זה לאחר זה על-ידי איש במסכת עור וכלי הרצח הפאלי ביותר אי פעם. אך על אף שמדובר לכל הפחות בתרגיל סגנוני מרשים, סרטו הצרפתי של יאן גונזלס בעיקר משאיר תחושה של בלבול ותמיהה מתחילתו ועד סופו. גונזלס תפס היטב את אווירת הקולנוע והחופש המיני, כמו גם את הסגנון הקולנועי של הג'יאלו, סרטי המתח והאימה שיצאו מאיטליה בשנות ה-60 והשפיעו על ז'אנר האימה מאז ועד היום, אבל המסתורין לגבי זהות הרוצח מאוד לא מעניין והדרמה של הדמויות לא מטופלת באופן ראוי, כך שקשה למצוא הנאה גדולה בסרט המרושע והאלים הזה.

המרדני | "החינוך הרע של קמרון פוסט" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים
 המרדני | "החינוך הרע של קמרון פוסט" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים

המרדני | "החינוך הרע של קמרון פוסט"

הזוכה הגדול של פסטיבל סאנדנס האחרון הוא סרטה של דזירה אקהאבן (Desiree Akhavan), שפרצה לזירת הקולנוע עם סרטה הקודם כבמאית "התנהגות הולמת", והתפרסמה כשחקנית בסדרות פופולריות כמו "בנות". סרטה השני מתרחש בשנת 1993, בקיץ גורלי בחייה של קמרון פרוסט (קלואי גרייס מורץ, בהופעתה הטובה ביותר עד כה), שנתפסה ברגע רומנטי עם חברתה הטובה בנשף הסיום של התיכון, ונשלחת למחנה קיץ, שם בעזרת אמונה באל יוכלו "לתקן" את נטיותיה הלסביות. מעבר להופעות המשחק המצוינות והנושא החשוב, "קמרון פרוסט" הוא סרט שמשלב נפלא בין הומור וכאב, ומטפל באופן נהדר בשלב הזה שבו נראה כאילו העולם כולו מונע מאיתנו להיות מי שאנחנו.

המשעמם | "פסוקי השכחה" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים
 המשעמם | "פסוקי השכחה" / צילום: באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים

המשעמם | "פסוקי השכחה"

מתי עובר הגבול בין אמנות לירית לבין סתם יצירה מפוספסת ומשעממת? זאת שאלה שלא נוכל לענות עליה כרגע, או אי פעם לצורך העניין, אבל היא צפה בראשי לא מעט בזמן הצפייה בסרט הפורטוגזי של הבמאי האיראני אלירזה חטאמי, העוסק באיש תחזוקה קשיש של בית קברות העומד על סף סגירה. אין ספק שפניו המרשימות של השחקן הראשי חואן מרגלו מחזיקות את הקלוז-אפים המרובים, ויש כמה שוטים יפהפיים המשובצים במהלכו, אבל קשה לומר שהוא מצליח לעורר עניין. ישנה תחושה שהסרט הוא יותר רצף דימויים מותשים לחלוטין - כמו פגישה אצל איש שכל שולחנו מכוסה שעונים כדי לסמן את הזמן שאי אפשר לעצור, או גנזך אפל ומפותל המזכיר לנו שהעבר הוא מקום שקל ללכת בו לאיבוד - מאשר סיפור שיכול לעמוד באופן יציב על שתי רגליים ולהיות יותר מתצוגת יכולת של הבמאי.