המנצח דן אטינגר: "כשאין פשרות, יש לזה מחיר נפשי"

כששואלים את דן אטינגר אם הוא מתגעגע לימיו כזמר בריטון באופרה הישראלית, הוא משיב שהוא מאוד מתגעגע לשיר, אבל פחות להיות זמר. ולא, לא עומס הלמידה, החזרות והעבודה הסיזיפית על הקול הכריעו אותו, אלא הפחד. החרדה הנוראית שליוותה אותו, ומלווה זמרים רבים, בעיקר זמרי אופרה ברמות הגבוהות ביותר, שיקומו בבוקר בלי קול, או חלילה יצטרדו פתאום. זמרים ממעטים לדבר עליה, אבל האימה שמיתרי הקול, שתי הרקמות הריריות שמתוחות לאורך הגרון, שעליהן נשען הקיום הרגשי, האמנותי והכלכלי שלהם, ייפגעו באיזושהי צורה, גורמת לחלקם לאובססיה בניסיון לשמור עליהן במיני צעיפים, התרחקות ממזגנים ותרגול אינסופי בפיתוח קול, שגם הם לא מצליחים להרגיע אותה.

"זמר חי בפחד מתמיד", מודה אטינגר, שמכהן כיום בשלוש משרות תובעניות במקביל - כמנהל האמנותי של האופרה הישראלית, מנהל התזמורת הסימפונית של שטוטגרט, והמינוי הטרי שבהם כמנהל המוזיקלי והמנצח של התזמורת הסימפונית ראשון לציון. "הפחד הוא אותו הפחד שיש לרקדן - הכלי של הרקדן הוא הגוף וזה של הזמר הוא הקול. אתה תלוי בו במידה שאי אפשר לתאר, מה שהופך אותו לאגוצנטרי. זה הטריד אותי כל הזמן".

אז החלטת לעשות הסבה לניצוח.

"זה פשוט קרה כאשר אשר פיש, שהיה מנהל האמנותי של האופרה, הציע לי לנצח על האופרה".

אף שלא למדת לנצח.

"הוא ידע שזה היה תחביב שלי. הייתי עוזר למנצחי מקהלות. אשר החמיא לי כל הזמן ואמר, אתה לא זמר, אתה מנצח".

זאת מחמאה? זה עלבון לזמר.

"הוא התכוון לזה שצריך אישיות מיוחדת כדי להיות מנצח. צריך לחבר את הידע המקצועי למוזה, ולגרום לנגנים ולזמרים לבצע את המוזיקה כמו ששמעת אותה בראש שלך. זו יכולת להעביר בשפת הגוף את מה שאנחנו רוצים, את ההשראה שלנו".

אתה עושה שואו על הבמה, מנצל עד הסוף את הניסיון שצברת על בימת האופרה.

"יש מנצחים שהם כמו שוטרי תנועה, שמה שמעניין אותם זה חלש - חזק, מהר - לאט ויחד. יש כאלה שמוסיפים את הצד התיאטרלי ויש כאלה שחושבים שזאת הצגה. אצלי זה ממש לא הצגה. זאת הדרך שלי להביע את המוזיקה. מעבר לפרקטיקה של לסדר ולנהל בין 80 ל-200 אנשים, הצד המיסטי מתחבר לצד האישיותי. זה להסתכל לנגן בעיניים ולגרום לו להבין מה אתה רוצה בלי מילים".

יש הבדל בין ניצוח על תזמורת כשאתה מאחורי הקלעים, לבין ניצוח על תזמורת כשאתה במרכז הבמה, והקהל נותן לך פידבק.

"העבודה היא אותה עבודה. מבחינתי, תזמורת האופרה היא לא רק ליווי, היא עוד סולן שאמור להשתלב בבאלנס הכללי. אולי כדי לאזן את זה, אני תמיד עושה גם וגם. גם אופרה וגם תזמורת, גם ניהול אמנותי וגם ניצוח".

על השירה לא התעקשת לשמור. ויתרת עליה.

"כדי להיות זמר מקצועי צריך התמסרות טוטאלית. זמרים משתמשים בקול שלהם בצורה לא נשלטת. זמר אופרה שר בלי מיקרופון. זה מה שמייחד את האופרה, ובעיניי אחד מפלאי עולם. הטכניקה שבה הם שרים גורמת לקול להתגבר על תזמורת של 80 איש וזה מה שעושה את האופרה לדבר פסיכי".

אני מבינה כעת את האובססיה לשמור על הקול.

"זה לא מובן מאליו. הפלא הזה, איך אדם מצליח להפוך מנעד לווליום".

וגם לזוז, לשחק ולרקוד תוך כדי, באמת פסיכי.

"זאת הסיבה לזה שאופרה יקרה כל-כך".

חשבתי שהעלות העיקרית היא התפאורה.

"גם, אבל גם זמרי האופרה. ככל שהם עולים ברמה, המחיר שלהם יותר גבוה. אופרה עם 12 סולנים עולה הון, פלוס עלות התזמורת הגדולה".

ניהול בשלט רחוק

אטינגר הגיע ארצה לחודש הקרוב, בין היתר כדי להשתתף בסדנה של העמותה הישראלית לאמנויות האופרה בשיתוף עיריית תל אביב - שם יעביר סדנת אמן ומיד בסיומה יטוס בחזרה לגרמניה ומשם ימשיך לטפח את הקריירה העולמית המטאורית שלו. הוא נשאר ישראלי בנשמה אף שכבר 15 שנים הוא חי חיים קוסמופוליטיים בשפיץ של המוזיקה הקלאסית, ובכל זאת, כשהוא לובש מכנסי ברמודה, הוא מהדק אותם בחגורת עור, ומוותר על כפכפים.

הוא בן 47, יליד חולון, למד בתלמה ילין ושנה אצל תמר נחום באקדמיה למוזיקה בתל אביב והחל להופיע באופרה הישראלית כזמר בריטון במקהלה ואחר כך כסולן. ממש לפני הפריצה המיוחלת לחו"ל, נשאב לעולם הניצוח והפך לבן טיפוחיו של המנצח האגדי דניאל בארנבוים - היה השוליה שלו כמה שנים ואז התחיל לנצח על תזמורות גדולות ברחבי העולם והפקות אופרה במטרופוליטן בניו יורק, בקובנט גרדן בלונדון, בטוקיו ובברלין. עד 2016 ניהל את בית האופרה במנהיים, והיום, כאמור, מנהל מוזיקלית את האופרה הישראלית, את התזמורת הסימפונית של שטוטגרט ואת זו של ראשון לציון.

ברכבת ההרים המטורפת שבה הוא חי, אין כמעט זמן לחיים פרטיים. "אצלי המקצוע זה החיים והנגזרת הישירה היא התמסרות טוטאלית ואורח חיים של מטוסים, בתי מלון ודירות שכורות".

ולאן אתה מרגיש שייך, מה הזהות שלך היום?

"ברור שאני ישראלי, תמיד הייתי ותמיד אהיה. אבל אני גר 15 שנה בגרמניה והשייכות שלי תמיד היא למקום שבו הגוף המוזיקלי שאני מנהל נמצא. שבע שנים גרתי במנהיים והיום אני בשטוטגרט".

איך מנהלים שלושה גופים גדולים, שאחד מהם לא נמצא באותה יבשת?

"הכפר הגלובלי מאפשר את זה. אפשר לחלוש עליהם בשלט רחוק ואל תשכחי שאני המנהל האמנותי ולא המנכ"ל - אז הנוכחות הפיזית שלי לא מחויבת באופן יומיומי. בדרך כלל אני הפרצוף, אני מעצב אמנותית את הרפרטואר, ובשטוטגרט, למשל, יש מנהל מוזיקלי שעובד במקביל למנכ"ל, כך שלא כל האחריות עליי. מנהל מוזיקלי בתזמורת הוא תמיד המנצח הראשי, אז ברור שאני מלווה ומנצח על המון קונצרטים, אבל אני לא שם כל הזמן. הניהול השוטף נעשה בטלפון ובאימיילים".

איך נראה היומיום כמנהל של האופרה?

"אני מתעסק בתכנים, באיזה סולנים יגיעו לכאן מהעולם, המנצחים, בשמירה על רמה גבוהה. אני נוכח ושומע חזרות ומנסה לייעל את המערכת האמנותית. כל הזמן אנחנו זורעים זרעים והאינטרס הוא להשאיר חותם, לא להיות עוברי אורח".

עכשיו הגיע זמנך להשאיר חותם על אחרים, בכיתת האמן שאתה מעביר בפעם הראשונה בסדנת האופרה הבינלאומית. הגעת לסדנה הזאת בפעם הראשונה ב-1993 כדור עתיד בעצמך.

"סדנת האופרה הזאת היא הסיבה שבמהלך 20 השנים האחרונות קמו דורות חדשים של זמרים. בתקופה שלי לא היו זמרים גברים כמעט ובזכות הסדנה שהביאה לכאן זמרי אופרה מהמטרופוליטן - מנצחים, קואצ'רים, המוטיבציה והמקצוענות עלו. זכינו לעבוד ממש, לפעמים אחד על אחד, לקבל את ההכשרה ברמה הגבוהה ביותר, עם שמות שראינו על דיסקים ובקלטות וידיאו".

שיעורים אחד על אחד עם זמרי אופרה חשובים בטח עולים הרבה כסף.

"יש זמרים ישראלים שמקבלים מלגות השתתפות ומלגות לנסיעה ללימודי המשך בחו"ל אצל אותם המורים מהסדנה, וחוץ מזה, במהלכה מעלים שבע-שמונה אופרות - כמות של עונה שלמה בבית אופרה - ככה שלא נשארים רק בתיאוריה. אומנם ההפקות הן רק עם פסנתר ובלי תפאורה, זמר לומד עוד תפקיד-שניים ומופיע איתם על הבמה, שזה מעולה לרזומה ולניסיון, התקדמות טכנית, ולא פחות חשוב, יצירת נטוורקינג".

רחוק מהמיינסטרים

אטינגר התחיל את דרכו כאמור בתלמה ילין - כילד פסנתרן. בתיכון דרשו מתלמידי מגמת המוזיקה ללמוד לנגן על עוד כלי, כדי שיהיה להם ממה להתפרס אם לא יצליחו להיות סולנים, ובנוסף, לשיר במקהלה. שם אטינגר גילה שיש לו קול טוב, ובלחץ החברים והמורים התחיל לשיר במקהלה של סטיב סלואן בקונסרבטוריון בתל אביב. "היינו חבורת נערים ששרה רנסנס עם כובעים. האמנות שלנו היא לא במיינסטרים, אבל מצד שני, לא עשיתי בחיים שום דבר שאינו מוזיקה".

יכולת לבחור, כמו שלומי שבן למשל שבא מקלאסי, לשבור הצידה למוזיקה יותר פופולרית.

"אני לא מאמין שהוא היה פונה לתחום אחר בגלל שהוא יותר רווחי. כנראה שזה היה היעוד שלו. אני מצאתי את היעוד שלי כזמר ומנצח בתחום הקלאסי. הניצוח הפך אותי מאדם אגוצנטרי, לאדם שמתקשר 24 שעות עם הסביבה. אני כל הזמן מנהל אנשים".

זה נשמע קשה יותר מאשר לנהל חברה גדולה.

"כי זה לנהל נשמות של מוזיקאים, מה שמצריך טונות של אינטליגנציה רגשית".

גם מנכ"ל צריך לא מעט אינטליגנציה רגשית.

"זה אחרת עם אמנים, כי הקשר לנפש הוא ישיר".

בוא נדבר על החיים האישיים שלך רגע, על מה שאתה נותן לנפש שלך. היה לך בן זוג 14 שנים.

"קשה לנהל חיים אישיים, לקיים זוגיות. יש כל-כך הרבה אמנים טובים, ואלה שמצליחים הם הטוטליים. אין אצלי פשרות אמנותיות ויש לזה מחיר בריאותי, נפשי, שריפה פנימית שיכולה לכלות אותך אם לא לומדים לאזן".

ואתה מצליח לאזן?

"בשנים האחרונות יותר. כשחווים משברים אישיים, ואני אחרי התעסקות עם משברים כאלה, הבנתי שאני חייב לאזן, כי כלכלית ומקצועית אני יכול להרשות לעצמי לבחור. מבחירה חזרתי לאופרה הישראלית, עשר שנים אחרי שנפרדתי ממנה בצורה לא נעימה, בהתחלה כמנצח על 'פאוסט' ואחר כך כמנהל אמנותי. בתודעה שלי ידעתי שזה יקרה מתישהו. יוצא ששלושה וחצי חודשים בשנה אני פה, וזה כבר סוג של איזון עם המשפחה והחברים".

באופן פרדוקסלי החלפת את הפחד לאבד את הקול בפחד לרדת מהרכבת של הקריירה שלך.

"אתה מפחד לרדת כדי לא לאבד את המקום שלך. אסור לך לנוח על זרי הדפנה, כי התחרות בצמרת היא הרבה יותר קשה ואיתה הפחד יותר גדול. למזלי ולחוסר מזלי, המקצוע הוא התחביב והאהבה שלי, אז כל מה שקשור אליו הופך לפחד קיומי".

דן אטינגר

אישי: 47, רווק, מתגורר בשטוטגרט

אקטואלי: השבוע יצאה לדרך (ועד סוף יולי) סדנת האופרה הבינלאומית של העמותה הישראלית לאמנויות האופרה בשיתוף עיריית תל אביב - שם אטינגר מעביר סדנת אמן