תיירות | מתחם האמנות בבייג'ין מספק הצצה לסין העכשווית

האזור נפלא לשיטוט גם למי שאינו מתעניין במיוחד באמנות, ולא פלא שכיום הוא האתר השלישי בעיר מבחינת מספר המבקרים, אחרי החומה הגדולה והעיר האסורה

מתחם 798. לאורך הרחובות ובכיכרות משולבים פסלים / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
מתחם 798. לאורך הרחובות ובכיכרות משולבים פסלים / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מי שנמצא בבייג'ין זמן-מה, ישבע כנראה בשלב מסוים מהשפע של אתרים היסטוריים שהעיר משופעת בהם: מקדשים, ארמונות, גנים ושווקים, ויסתקרן להכיר קצת יותר את סין בת זמננו. "798" - מתחם האמנות של העיר, מהווה הצצה כזו לצד היצירתי, הבורגני-בוהמייני של העיר ושל סין כולה. חשבתם על הסוהו בניו יורק או על קרויצברג בברלין? קבלו אותם כאן במהדורה משופרת ומוגדלת פי כמה וכמה.

קצב הפיתוח בסין מואץ כל-כך, שתהליכים שאורכים דורות במקומות אחרים בעולם מתרחשים בסין תוך שנים ספורות. בשנות ה-50 של המאה הקודמת, בימיו של מאו, החליטו הסינים להפחית את תלותם בייבוא רכיבים צבאיים והקימו מתחם תעשייתי ענק במה שהיה אז שולי העיר. הפרויקט נוהל על-ידי מומחים ממזרח גרמניה, שהביאו עמם את סגנון הבנייה המושפע מערכי הבאוהאוס: "צורה הנובעת מהפונקציה". המפעלים, כולם בבעלות ממשלתית, מוספרו לשם זיהוי. המספר 7 ציין שמדובר במפעל צבאי, "798" הוא אחד המפעלים בתוך המתחם העצום, שהשתרע על שטח של כ-600 דונם. לאחר כמה עשרות שנים הייצור הופסק והמפעלים ננטשו.

עולם חדש ומסעיר

הרפורמות שעשה המנהיג הסיני דנג שיאופינג - האיש שהנחיל לסין החדשה את המודל הסיני של אימוץ הקפיטליזם בשילוב עם קומוניזם - בסוף 1970 קבעו תקופה חדשה בסין של אחרי מאו והשפיעו גם על האמנות. עד אותה תקופה, האמנות הייתה מגויסת למען המטרה הקומוניסטית. השלב הקיצוני ביותר הייתה "מהפכת התרבות" בשנות ה-60, אז הרסו המשמרות האדומים מקדשים ופסלים ושרפו יצירות אמנות שזוהו עם סין הקלאסית.

מתחם 798. תערוכה "חופש ביטוי יחסי" / צילום: ענת יערי
 מתחם 798. תערוכה "חופש ביטוי יחסי" / צילום: ענת יערי

החל מ-1979, עת גם נפתחה סין למערב, הייתה האמנות אמורה להמציא את עצמה מחדש. תוך זמן קצר ביותר ותוך דילוג על הרבה שלבים היא הפכה למודרנית, ביקורתית, ניסיונית ואישית יותר. נוצר תהליך של חקירה, למידה, השראה והעתקה של סגנונות - בחינה של מסורת מול קדמה. קומוניזם מול קפיטליזם, מזרח מול מערב, אינדיבידואל מול הכלל ועוד. בנוסף, נוסו טכניקות חדשות של שילוב בין מסורת לטכנולוגיה חדשה. עולם חדש, מסעיר ומופלא התגלה.

באותה תקופה קמו כמה מגמות חדשות וניסיוניות באמנות הסינית. הקבוצה האוונגארדית שבה היה חבר גם האמן הידוע איי ווייוויי (The Ai Weiwei) Stars Group, היא הידועה שבהן. בהמשך, התפתחו מגמות רבות נוספות במגוון צורות הבעה.

בעוד שהדור הראשון עסק בעיקר במחאה חברתית, הדור החדש בני "מדיניות הילד היחיד", מתרכזים יותר באינדיבידואל ולא בקולקטיב, ומגדירים - לעיתים בצורה פרובוקטיבית - את האמנות הסינית במושגים אוניברסליים.

1989, ואיתה אירועי כיכר טיאנמן, סימנה את סיומו של עשור של חקר פוליטי, אינטלקטואלי ואמנותי פתוח למדי. זו הייתה תזכורת והכרה בכך שחופש הביטוי עדיין רחוק. אך היא גם סימנה את סוף המלחמה הקרה, את תחילתן של רפורמות שיפתחו עידן חדש של התפתחות מואצת, של קשרי חוץ ושל אפשרות אינדיבידואלית, אם כי עם הגבלות מגבוה.

האמנים הסינים התבטאו בכל דרך: יצרו מופעים, ציורים, צילומים, מיצגים ואמנות וידיאו ופרויקטים אקטיביסטיים. זאת הייתה העת שבה החל עולם האמנות המערבי להביט מעבר למרכזים המסורתיים שלו, והאמנות הסינית סקרנה את כולם. אם בתחילת דרכם חיו האמנים הסינים בצמצום ובפחד ומכרו את עבודותיהם בבתים פרטיים - בתחילת המילניום קמו גלריות, התרבו האספנים ונוצרה התעניינות בינלאומית תזזיתית ממש ברכישת אמנות סינית.

בתחילת שנות ה-90, האמנות הסינית העכשווית כבר הייתה שוקקת. נוצר מחסור בחללי עבודה. אמנים עברו ממקום למקום בשולי העיר ונאלצו להתפנות מהם לאחר תקופות קצרות. הצורך במקום חדש היה הכרחי.

ב-1995 נפתח במתחם בית ספר לאמנות ובעקבותיו, בשנת 2000, דיקן בית הספר פתח לידו את הסטודיו שלו. עד מהרה מצאו שם אמנים נוספים מקום מצוין לסדנאות שלהם. החללים הענקיים ללא עמודים ועם שפע אור צפוני טבעי היו אידיאליים לכך, ושכר הדירה היה אפסי. אמנים כידוע הם הסיסמוגרפים הטובים ביותר לאיתור נדל"ן פוטנציאלי, ואמנות היא הדרך הטובה ביותר כיום להשביח נכסים קיימים. אמנים גילו את גריניץ' וילאג' ואת וויליאמסבורג בניו יורק, והם גם אלו שהעלו את קרנן של נווה צדק ופלורנטין.

פיסול חוצות, אמנות בת זמננו על רקע תעשייתי / צילום: משרד האדריכלים סאסאקי
 פיסול חוצות, אמנות בת זמננו על רקע תעשייתי / צילום: משרד האדריכלים סאסאקי

כל זה קרה בבייג'ין לפני פחות מעשרים שנה, בתחילת המילניום. תוך ארבע שנים בלבד הפך המקום מבוקש מאוד. תערוכות האמנות שנערכו בגלריות הביאו למקום קהל רב, ומחירי השכירות זינקו בפראות. בינתיים, גם העיר התפרסה לכיוון הזה והמיקום האסטרטגי שלו, בין שדה התעופה למרכז העיר, נעשה אטרקטיבי גם ליזמי נדל"ן.

מאזור תעשייה למתחם גלריות

ב-2004 הוחלט להרוס את האזור ולהתחיל לבנות בו לגובה. בסין זה תהליך פשוט מאוד ומתבצע במהירות, בלי התנגדויות שכנים ובגצ"ים. לפני האולימפיאדה של 2008, נמחקו שכונות שלמות.

אבל במקרה של "798", הוקמה זעקה ציבורית מקומית ובינלאומית, שהתגלתה כאפקטיבית. בין המתנגדים להריסה היה הברון הבלגי גי אולנס דה שוטן. הברון בדיוק פרש מניהול עסקי משפחתו באותן שנים והקדיש את זמנו החדש לפילנתרופיה ולאיסוף אינטנסיבי של אמנות סינית בת זמננו.

המטרה הייתה להשאיר את מפעלי התעשייה במקומם, ולהתאים את המבנים לצרכים חדשים. השטחים הריקים יועדו לבנייה חדשה. תוכנית אב למתחם אמורה הייתה לקחת בחשבון את ההתפתחות העתידית של המקום לאורך השנים, מאזור תעשייה מוזנח לאזור תרבות משגשג ובסופו של דבר, לקהילה עם שימושים מעורבים.

משרד האדריכלים סאסאקי (Sasaki Associates) הכין תוכנית אב, במטרה להשביע את רצון כולם. את הממשלה הסינית שצריכה כסף לשלם פנסיות לפועלים לשעבר של המפעלים, את תושבי השכונות הקרובות שדרשו שטחים ציבוריים, את החברה שהפעילה את המקום ושדרשה רווחים, ובעיקר את שוחרי התרבות, שדרשו להשאיר את הגלריות ואת האמנים המאכלסים את המקום ואת האווירה המיוחדת שיצרו מבני התעשייה הישנים. תוכנית האב למקום הושלמה לפני עשור והשנה זכה משרד סאסאקי בפרס הגבוה ביותר של איגוד המתכננים האמריקאי על פרויקט זה.

תוך עשור, כולם כמעט הרוויחו מהעניין. חוץ מהאמנים עצמם, שנדחקו החוצה בגלל מחירי השכירות שנסקו אל-על, ונאלצו לעבור לשולי המתחם, לאזורים עניים של מהגרי עבודה. הג'נטריפיקציה היכתה גם כאן, ובחוזקה. וכשאין אמנים, והגלריות המסחריות והחנויות תופסות את קדמת הבמה, הרוח של המקום במהרה נעלמת. גם על זה חשבו בתוכנית האב, ושילבו בתכנון החדש בית ספר לאמנות (שעדיין לא הוקם) ותוכנית של אירוח אמנים בינלאומיים לתקופות קצרות (Artist In Residency) תמורת הקמה תערוכה מעבודותיהם בתום תקופת השהות.

מתחם 798. ציור הקיר הוא מבט־על על המתחם כולו / צילום: באדיבות חברת יונדאי
 מתחם 798. ציור הקיר הוא מבט־על על המתחם כולו / צילום: באדיבות חברת יונדאי

מה שלא נלקח בחשבון הוא התפתחות האינטרנט בשנים אלו. חברות אינטרנט חשובות ומבוססות קבעו את משרדיהן במתחם המתחדש. העלייה של כלכלה שיתופית הכניסה למקום דירות של AIRBNB וחללי עבודה משותפים. חלק מהגלריות הוסבו לכך. השימוש באופניים שיתופיים הפך את הרכיבה באופניים במתחם לדרך הנוחה ביותר, במיוחד עבור השליחים שמפזרים חבילות שנקנו דרך האינטרנט.

כיום מבקרים במקום בשנה כ-3 מיליון איש ונהנים ממה שעולם האמנות המקומי יכול להציע. הצנזורה הקשה והידועה בסין מוסווית כמעט מהעין. אפשר לראות כאן פסלים של מאו מחוסר ראש, פסלי פועלים זועקים בפה פעור ודינוזאורים אדומים בכלובים שהכתובת "מייד אין צ'יינה" מוטבעת עליהם. יש כאן גם עבודות המביעות מיניות חזקה, דבר שאינו מקובל כלל בסין.

הכול כמובן תחת עינו הפקוחה והמווסתת של השלטון. חופש הביטוי אולי מוטל בספק לעיניים מערביות, אבל דבר אחר ברור מיד. בסין ובמקום הזה במיוחד, כשמדברים על אמנות מדברים על עסקים, וכסף אינו מילה גסה בשילוב הזה בסין הקומוניסטית של היום.

"798" הוא כיום האתר השלישי במספר המבקרים בבייג'ין אחרי החומה הגדולה והעיר האסורה.הרחובות והכיכרות מיועדים להולכי רגל ובסופי שבוע הם עמוסים בקהל רב. לאורך כל הרחובות ובכיכרות משולבים פסלים ועבודות גרפיטי ואין כמעט פינה שאין בה עניין.

על פני 230 דונם יש כ-400 חללים הקשורים באופן כזה או אחר לתרבות. גלריות, חברות עיצוב, אולפני טלוויזיה, בתי דפוס, אנימטורים, חברות הפקה, חברות אינטרנט, פרסום ואופנה. מכוני תרבות של ארצות זרות, בהם גם "המרכז הישראלי לתרבות ולעסקים" באחד הרחובות הצדדיים. בשולי המתחם מוקמים מבני משרדים חדשים, כמו למשל של חברות אובר וקנון הזרות. המבנה המרשים שבהם הוא בניין אאודי, מרכז הפיתוח הגדול ביותר של אאודי מחוץ לגרמניה.

אמנות כנתיב השקעה

הגלריות ברובן פתוחות לקהל ללא תשלום. את הרווחים שלהן הן עושות ממכירת אמנות ומאירועים פרטיים. השקעה באמנות מאוד מקובלת בסין. שוק האמנות הסיני היה ב-2017 השני בגודלו בעולם, אחרי ארצות הברית, והיווה נתח של 23.5% מכלל המכירות העולמיות. עד 2008 התנפחה בועת אמנות שהתפוצצה במשבר העולמי הגדול. בסין ההתאוששות הייתה מהירה יותר מאשר במערב, ועם התחזקותה הכלכלית המטאורית - מספר המיליארדרים החדשים צומח מדי שנה - אמנות הפכה גם לנתיב השקעה.

שוק האמנות הסיני מאוד ספקולטיבי ותנודתי, והאופנות בו קמות ונופלות. התפתחותו המהירה דילגה על שלב המיסוד האמנותי של גלריות, המתווכות בין האמן לקונה וקובעות את ערכו. עד לא מכבר, מכירות רבות נערכו ישירות בין האמן לקונה, וערכן נקבע לפי הביקוש. לאחרונה עבודה של Zeng Fanzhi, יליד 1964, שנמכרה על-ידי בית המכירות פולי בהונג-קונג, השיגה את המחיר הגבוה ביותר בשנה זו, בסך 13,516,074 מיליון דולר.

פיסול בתוך גלריה / צילום: משרד האדריכלים סאסאקי
 פיסול בתוך גלריה / צילום: משרד האדריכלים סאסאקי

הסינים עצמם, אגב, מעריכים יותר עבודות מסורתיות. עבודות אמנות שאינן נחשבות עכשוויות זוכות למחירים גבוהים הרבה יותר, כמו למשל יצירה של האמן Qi Baishi מ-1925 נמכרה בשנה האחרונה תמורת 140 מיליון דולר.

האמן הסיני המפורסם ביותר בעולם כיום הוא אי ווייוויי, יליד 1957, שתערוכה גדולה שלו הוצגה לאחרונה גם במוזיאון ישראל. למרות פרסומו הרב, הוא אינו האמן שעבודותיו נמכרות במחירים הגבוהים ביותר. את המחירים הגבוהים ביותר מקבלות יצירות קלות יותר לעיכול, כמו אלה של Zeng Fanzhi, יליד 1964, שהשיג מחיר שיא של 23.2 מליון דולר ב-2013 ונפח המכירות שלו מעל חצי מיליארד דולר, Cui Ruzhuo, יליד 1944 המצייר בדיו בסגנון מסורתי, שיצירה שלו נמכרה ב23.7 מיליון דולר, ב2014- או Zhang Xiaogang, יליד 1958, שציורי המשפחה הסינית שלו הוצגו במוזיאונים חשובים בעולם.

ב-2011 (שנה בה הגיעו מחירי האמנות הסינית לשיא) הודיע הברון אולנס, ממקימי הרובע, כי יעביר את הבעלות לאחרים, והגלריה אכן נרכשה לאחרונה על-ידי משקיעים סיניים שהבטיחו להמשיך להפעיל אותה. את אוסף האמנות הסינית שלו הוא מוכר בשלבים וממיר אותו באיסוף עבודות של אמנים הודים צעירים ומבטיחים.

מלבד אמנות, נערכים במקום תצוגות אופנה, השקות של מכוניות ומוצרים אחרים וכמובן, אירועי תרבות שונים. בלילה הופך המקום לאזור בילוי עם מועדונים, מסעדות וברים. זוגות של חתן-כלה מצטלמים גם כאן על הרקע הלא קונבנציונלי.

זה המקום לחוות את סין החדשה. מגרש החניה מתהדר במכוניות פאר כמו פורשה ומזרטי. חלק מהמקומיים המבקרים במקום הם דור חדש של מתעשרים, המעודכנים באופנה האחרונה ויכולים לרכוש עבודות אמנות בסכומי עתק או סתם להצדיק את חנויות העיצוב הנפלאות, שהסיני הממוצע אינו יכול להרשות לעצמו לקנות בהן. אחרים הם מעמד בינוני שצמח בעשורים האחרונים. וכמובן, זהו גם המקום לעשרות אלפי הזרים הגרים בעיר כי כאן אפשר לשתות קפה מצוין ולאכול המבורגר עסיסי.

שיטוט ברחבי הרובע מהנה לכל אחד, גם למי שאינו חובב אמנות באופן מיוחד. אפשר לבלות חצי יום בכיף אפילו בלי להיכנס לגלריות כי הרחוב עצמו שופע באירועים ובחוויות. חובבי האמנות ייהנו פי כמה. המחמירים אולי יטענו שהמקום ממוסחר מדי, אבל גם הם יעריכו את הרמה הגבוהה. אי אפשר להרים את האף מול הגלריות ואין אפשרות להכיל את כל המקום. אפשר רק לטעום.

מידע מעשי

איך להגיע: התחתית הקרובה קו 10 לתחנת סאן-יואן-צ'יאו הנמצאת במרחק של 20 דקות הליכה או נסיעה קצרה בריקשה. עד שתיפתח תחנה קרובה יותר עדיף להגיע במונית. לחזור קצת קשה יותר כי קשה לתפוס מונית.

איפה לנוח ולשתות קפה:

Flatwhite cafe - רשת ניו זילנדית עם שני סניפים במתחם המגישה קפה מצוין ואוכל מערבי.

Buddha's bite - מקום ידידותי לצמחונים, שסבלו עד עכשיו קשה בטיול בבייג'ין.

מה לראות, לאן ללכת

בעיקרון, לכו לאן שהרגליים מכוונות אתכם, משהו טוב כבר יקרה בדרך. כדאי להתעדכן בטיים אאוט של העיר או באתר

http://artinthecity.cn/en/top/index/beijing לגבי תערוכות מעניינות. ובכל זאת, כמה המלצות לגלריות מובילות.

(The Ullens Center for Contemporary Art (UCCA - גלריה שהוקמה ב-2007 על-ידי הברון אולנס, שהוא כאמור ממקימי הרובע ואחד מהאספנים הגדולים ביותר של אמנות סינית במערב. הגלריה נמצאת בשיפוצים ותיפתח שוב לקהל ב-21 ביולי 2018, בתערוכה מסקרנת של שי בינג (Xi Bing) - מגדולי האמנים הסינים הפועלים כיום.

Hyundai Motorstudio Beijing - מבנה תצוגה מרשים וחדש של יונדאי שמיועד להראות את רוח החדשנות של החברה. ללא מכוניות, אך עם ציור קיר של הרובע במבט-על ועבודות אמנות העוסקות בתנועה. מומלץ מאוד.

Gallery Yang - מציגה אמנים סינים ובינלאומיים.

Faurschou Foundation - הציגה בעבר תערוכות של לוסיאן פרויד ועבודות וידיאו של ביל ויולה.

White Box Art Center - מייצגת אמנים סינים ניסיוניים ונועזים. חנות העיצוב הצמודה אליה שווה הצצה.

Long March Space - גלריה המשתרעת על 2,500 מ"ר ומציגה את אמניה גם בתערוכות בינלאומיות.

M Woods - מוזיאון לאמנות ללא מטרות רווח שהוקם ב-2014, ומבוסס על האוסף הפרטי של המייסד, ויש בו גם פעילות חינוכית.

Boers-Li Gallery - גלריה שמציגה תערוכות חשובות ובחצר שלה יש מסעדה בשם YI HOUSE, המגישה בסופי שבוע בראנץ' של מאכלי ים.

Magician Space - נוסדה ב-2008 ונודעת בנועזות שלה.

Pace Beijing - את הגלריה הזאת חובה לראות, ולו בגלל האדריכלות שלה. מבנה תעשייתי ענק ומרשים בסגנון הבאוהאוס. על הקירות נותרו סיסמאות מתקופת מאו. בעבר היו כאן תערוכות של דייויד הוקני ושל מעצבת האופנה דיאן פון פירסטנברג. יש סניפים נוספים של גלריה זו במקומות אחרים בעולם.