חיים רמון החזיר את ההרשעה האישית לשיח ציבורי

בשביל מה חיים רמון היה צריך את זה עכשיו? כל מי שעיניו בראשו שאל את עצמו את השאלה הזאת, כששמע השבוע כי רמון, שר המשפטים לשעבר שהיה גם יו"ר ההסתדרות, החליט להגיש תביעת לשון הרע, בסך 75 אלף שקל, נגד הדר שגיא, יו"ר תא הסטודנטיות "תל אביביות", שדרשה מהנהלת אוני' תל-אביב לא להעסיק את רמון כמרצה. זאת, בשל הרשעתו בביצוע מעשה מגונה בקצינה ב-12 ביולי 2006, יום פרוץ מלחמת לבנון השנייה, בכך שנישק את הקצינה בניגוד לרצונה.

שגיא כתב במכתבה - "לא ייתכן שמי שהורשע במעשה מגונה באישה צעירה, ואף הכפיש את שמה כחלק ממסע מתוקשר שליווה את התיק המשפטי נגדו, ילמד כעת נשים צעירות, סטודנטיות באוניברסיטה". לדברי שגיא, "העסקה של 'עבריין מין' על-ידי האוניברסיטה מהווה עמדה ברורה של תמיכה באדם זה".

"טרור פמיניסטי קיצוני"

בהמשך, הוסיפה שגיא התבטאויות בפייסבוק שגם בגינן היא נתבעת על-ידי רמון, שמזכיר כי בית-משפט קבע כי אירוע הנשיקה היה נקודתי וחד-פעמי, ושאין בו להעיד שרמון הוא "עבריין מין", וכי לא הוטל עליו קלון. את התנהגות שגיא והתומכים בה, כינה רמון: "סוג של טרור פמיניסטי קיצוני".

לא העלבון הצורב שחש רמון בגלל ההתבטאויות של שגיא, גם לא הזעם שלו עליה, גרמו להרמת הגבה מהתביעה של רמון, אלא העובדה שבעצם ההחלטה לנקוט הליכים משפטיים נגד הסטודנטית תרם רמון במו ידיו לכך שסיפור ההרשעה שלו חזר לפתע לשיח הציבורי, 12 שנה אחרי שהתרחש. וכך, במקום להנמיך את גובה הלהבות ולנסות לתת לטענות של שגיא נגדו להתפוגג ולהעלם, רמון גרם להבלטתן ולהלהטת הוויכוח שהוא עומד במרכזו.

התמיהה מההחלטה של רמון לנקוט הליכים משפטיים נגד שגיא גוברת כשבוחנים את סיכויי תביעתו. קשה להבין למה רמון, משפטן, איש רב-ניסיון, ואדם מפוכח, בחר ללכת דווקא בדרך המשפטית כדי לנסות להגן על שמו הטוב. סיכויי קבלת התביעה שהגיש רמון נגד שגיא, הם נמוכים, בעיקר משום שעיקר התביעה של רמון לא עוסק בוויכוח על עובדות, אלא על הפרשנות שצריך לתת להן.

בעוד שרמון טוען, כי הרשעתו במעשה מגונה לפני 12 שנה היא כשל חד-פעמי, שלא צריך להביא לכך שיוטל בו דופי קבוע, טוענת שגיא כי רמון הוא עד היום דמות שמייצגת בעיניה דברים שליליים בחברה שלנו של פגיעה בנשים.

גם אם רמון צודק, שהדרישה של שגיא - לא לאפשר לרמון להרצות באוניברסיטה בגלל אותו אירוע מ-2006 - מהווה רדיפה מוגזמת, ושהיחס שלה אליו, כפי שבא לביטוי בהתבטאויות שלה, חורג מכל פרופורציה, רמון טועה כשהוא חושב שלשגיא אסור להביע עמדה כזאת. או במילים אחרות, זכותו של רמון לחשוב ששגיא רודפת אותו על לא עוול בכפו, אבל זכותה של שגיא להביע את עמדתה. גם אם היא שגויה.

כאשר אדם מביע דעה על מעשה של נבחר ציבור, אפילו מדובר בעמדה קיצונית ושנויה במחלוקת, עומדת לו הגנה מפני לשון הרע. סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי במשפט בשל לשון הרע תהא הגנה טובה לנתבע אם הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד רשמי או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם התגלו באותה התנהגות.

בעוד שפרסום עובדות אמור לשקף את המציאות האובייקטיבית כפי שהיא, אמירות בעלות יסוד סובייקטיבי, המתארות עמדה אישית בנוגע למצב דברים מסוים יחשבו להבעת דעה. יתר על כן, לפי ההלכה, הגנת סעיף 15(4) לחוק לשון הרע, שעניינה הבעת דעה, עשויה לחול אפילו במצב שבו הדעה הכלולה בפרסום אינה נכונה, ובלבד שהכתוב מפריד כנדרש בין המסקנות לבין העובדות.

ואולי רמון בכלל הולך לקרב משפטי כמעט אבוד במודעות. אולי האיש שגדל בבת-ים, ובעשר אצבעות ובכישרון רב ניהל קריירה פוליטית רצופת הישגים, פשוט נהנה מעצם ההתקוטטות מול הסטודנטית, ומאמין שבעצם הגשת התביעה הוא ישתיק את הביקורת נגדו. אבל אם זה המצב, אז מדובר בתביעת השתקה. בין כך ובין כך, יש מידה של אירוניה בכך שרמון, שיצא נחרצות נגד ההתנהלות של מערכת המשפט בעניינו - לרבות הרשעתו, וההחלטה להעמידו לדין - מרבה להסתמך בתביעת הדיבה שהגיש נגד שגיא על הקביעות של בתי-המשפט בעניינו.

עורך-דינו של רמון, ליאור אפשטיין, מציין בתביעה ששתי ערכאות שונות של בתי-המשפט פסקו וקבעו כי אין לכנות את רמון "עבריין מין" וכי מעשהו הנקודתי והרגעי לא מצביע

ולא מאפשר לראות בהתנהגותו התנהגות סדרתית (כפי שרואה שגיא). רמון ואפשטיין מתעלמים מכך שההתבטאויות של שגיא לא עוסקות בהגדרה המשפטית של מעשהו, אלא, שוב, הן מביאות לביטוי את האופן הסובייקטיבי שבו שגיא רואה את המעשה ואת רמון לאורו.

עוד מדגיש עו"ד אפשטיין בתביעה נגד שגיא, כי ההרשעה של רמון התיישנה זה מכבר. לדבריו, על אף ששגיא ידעה ידוע היטב כי המוסד האוניברסיטאי המבקש להעסיק את רמון, אינו רשאי על-פי חוק להביא בחשבון כלל הרשעה שהתיישנה, היא בחרה לעשות לעצמה דין ובשם רעיון לכאורה חברתי בחרה ברגל גסה להפר את הזכויות שהחוק מעניק לרמון.

גם כאן, הטענה חלשה. אפילו אם רמון צודק, שלאור אלמנט ההתיישנות של העבירה שבה הורשע האוניברסיטה מחויבת להעסיק אותו אצלה, זה לא אומר שההתיישנות גוברת על חופש הביטוי של מי שחושבת שלא ראוי שהוא ישמש כמרצה.

אירוניה נוספת בתביעה של רמון באה לביטוי בכך שעורך-דינו, אפשטיין, תוקף בתביעה בנחרצות התבטאויות של שגיא ברשת הפייסבוק, ומציין כי "כידוע כיום פוסט שזוכה לחשיפה ציבורית ברשת הפייסבוק, ניתן לשתפו ולהגיב לו בקלות".

מדובר באותו עורך-דין שלאחרונה טען בשמו של העיתונאי יגאל סרנה, שנתבע בלשון הרע על-ידי בנימין ושרה נתניהו, כי אין לייחס חשיבות לפרסום של סרנה נגד הזוג בפייסבוק, בין היתר בשל הפלטפורמה שבה פרסם סרנה את המידע (אפשטיין אינו פראייר. הוא עושה זאת במודע ובכוונת מכוון כעו"ד מקצועי שיודע להתאים את טיעוניו לכל מקרה ולאינטרס של כל לקוח).

בכלל, לרמון מומלץ ללמוד מנתניהו מתי כדאי לנהל תביעת לשון הרע, ומתי עדיף להימנע מכך. נתניהו נמנע בדרך-כלל מלתבוע בלשון הרע בגין פרסומים שמשמיצים אותו, וגם כאשר הביקורת נגדו היא נוקבת וקשה, וזה כלל גם את סרנה שלאורך תקופה ארוכה מאוד תקף את נתניהו בבוטות, ולמרות זאת נתניהו לא תבע אותו.

בנימין ושרה נתניהו חיכו לסרנה בפינה, עד שהוא עשה טעות ופרסם בפייסבוק את אותו פוסט חסר ביסוס עובדתי על אירוע שבו כביכול זרקה נתניהו את ראש-הממשלה מהמכונית עקב ויכוח ביניהם. כשהזוג נתניהו הבין, שלסרנה אין שום דרך להוכיח כי האירוע שתיאר אכן התרחש במציאות, הם הסתערו עליו כמוצאי שלל רב, באמצעות הגשת תביעת לשון הרע נגדו, וגבו ממנו פיצוי של 100 אלף שקל.

אולמרט התפנה למנדלבליט

אם מדברים על יחס מורכב עד אירוני למערכת המשפט, אז רמון ממש לא לבדו. כמה מהמנהיגים הבולטים שלנו עשו להם מזמן מנהג לתקוף את מערכת המשפט, ולהטיל ספק בלגיטימיות שלה, כשההחלטות של המערכת לא מתאימות להם; ומנגד, לעודד אותה לקבל החלטות כשהן תואמות את האינטרסים שלהם.

השיאן האולימפי בתחום הזה הוא כנראה ראש-הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. אחרי שאולמרט תקף את היועמ"ש לשעבר, מני מזוז, ואת פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, על כך שהעזו לחקור אותו, ולהעמידו לדין פלילי, התפנה אתמול, ד', אולמרט לתקוף את היועמ"ש המכהן, אביחי מנדלבליט, על כך שהוא הססן מדי בטיפול שהוא מעניק לראש-הממשלה נתניהו.

ואיך צייצה הח"כית שלי יחימוביץ' בטוויטר, בתגובה להתבטאות הזאת של אולמרט? - "כמה טוב שיש מגדלור מוסרי שכזה. הרגע שבו האירוניה מחליטה לשים קץ לחייה".

גילוי מלא: ורד רמון ריבלין עורכת ליידי גלובס היא אשתו של חיים רמון