יש משרות פנויות, יש מובטלים, אז למה קשה לגייס?

יש או אין מחסור בעובדים? תלוי את מי שואלים. מצד אחד מעסיקים מדווחים על קושי בגיוס עובדים, ומצד אחר אנחנו מכירים את אלה שלא מצליחים למצוא עבודה. בארה"ב, בחודש מאי השנה, דווח בפעם הראשונה שמספר המשרות הפתוחות זהה למספר המובטלים. יש הרואים בנתונים האלה הוכחה לפער היכולות, Skills Gap , שנפתח בין האוכלוסייה העובדת לדרישות התעסוקה המשתנות. לפי הגישה הזאת, יש עבודה, אבל חסרי העבודה חסרים גם את הידע לבצע אותה. ייתכן גם שזהו הסבר פשטני מדי, ויש יותר מסיבה אחת לתופעה הזאת.

כדי להבין את פער היכולות אנחנו זקוקים למידע על שני הצדדים של הסיפור - מידע על היצע העובדים ומידע על דרישות העבודה. בסקר על פער היכולות שערכה חברת מנפאוור ב-2018 נטען שהפער הזה בשיא של 12 שנים. 45% מ-40 אלף מעסיקים ב-43 מדינות אמרו שהם מתקשים לאייש משרות פתוחות. שלוש הסיבות הנפוצות (70% מהסיבות) שציינו מעסיקים לקושי לגייס הן העדר מועמדים או העדר ניסיון או יכולות מתאימות. דרישות שכר גבוהות היו רק הסיבה הרביעית שצוינה, והיא ניתנה רק על ידי 8% מהמעסיקים. לפי הסקר, הטכנולוגיה מגדירה מחדש צורכי ניסיון ויכולות ולא מחליפה מקצועות ותפקידים. מקצועות הדורשים מיומנות כמו כמו חשמלאים, רתכים, מכונאים וכדומה, כמו גם נציגי מכירות, מהנדסים, נהגים וטכנאים מדורגים בראש הטבלה של המשרות שהכי קשה לאייש בעשור האחרון. המשרות האלה, שדורשות לרוב הכשרות ולא בהכרח תואר אקדמי, הם כרגע כ-40% מכלל המשרות ב- OECD.

כלכלנים יגידו בשלב הזה שכוחות השוק היו צריכים לסגור את ההיצע והביקוש, שהיינו צריכים לראות נהירה של אנשים להכשרות ולתפקידים ועלייה בשכר במקצועות האלו. אבל הנה אנחנו מגיעים ל דוח החדש שנכתב בארה"ב בשיתוף לשכת המסחר וחברת Burning Glass Technologies , שמנתחת משרות. הדוח מספק תמונה לאילו משרות, תעשייה אחר תעשייה, יש היצע עובדים ואיפה הם חסרים, מתוך הבנה שהבעיה והפתרונות לה עשויים להיות שונים בתחומים שונים. הנתונים מראים במבט מלמעלה שיש כ-5% יותר משרות מעובדים. אבל ב-12 תחומים מקצועיים הביקוש לעובדים עולה על ההיצע, עד כדי 4.4 מיליון משרות. התחומים שבהם הפער הוא הגדול ביותר הם שירותי בריאות, שירותים עסקיים ופיננסיים, שירותים אדמיניסטרטיביים ותחומי מחשוב ומתמטיקה. בתחום הבריאות, שם הפער הגדול ביותר, מזהים היום 1.5 משרות עבור כל עובד. סך הכול מדובר במחסור של יותר ממיליון משרות.

הדוח מצא שלא כל מחסור בעובדים מרמז על פער יכולות דווקא. בתחומים כמו שירותי בריאות או מומחים טכנולוגיים האתגר אכן טמון בביקוש הגובר על ההיצע ובמשך הזמן הארוך שנדרש להכשרה. בתחומים אחרים, כמו אדמיניסטרציה, יש דווקא עודף עובדים אבל נמצא פער בין מערכות ההכשרה לדרישות הגוברות של מעסיקים. גם אצל נציגי שירות יש יחס גבוה בין המשרות לעובדים זמינים, אבל במקרה הזה הפער נובע דווקא מתנאי ההעסקה הלא-אטרקטביים.

המידע הזה יכול לשמש בידי ארגונים ובידי גופי תעשייה וייצוג עובדים בהפניה להכשרות ובהקצאת תקציבים. ברור שיש צורך לכייל בין מערכות ההכשרה והצרכים המשתנים של התעשייה הן במספר האנשים שעוברים אותה והן בתוכן שלה, כך שתתאים לדרישות השוק.

לטפס בפירמידת הערך

גם לעובדים יש תפקיד. סת' גודין טוען שהיציבות שלנו בעולם העבודה תלויה במידה רבה במיקום שלנו בפירמידת הערך . בתחתית הפירמידה נמצאים העובדים חסרי השם והפנים, ידיים עובדות ללא זהות, הניתנות להחלפה בקלות. ככל שעולים בפירמידת הערך, הידיים מקבלות פנים, שם, יכולת, תרומה. אנשים מפסיקים להיות בורג קטן במערכת ונעשה קשה יותר להחליפם ללא מחיר. גודין מציע לנו לטפס בפירמידת הערך שלב אחר שלב. קודם כול, עלינו להיות מאוד טובים בעשייה שלנו. אחר כך למצוא דרכים יותר יעילות וזולות לעשות אותה, כולל העברת חלקים ממנה לאנשים שעובדים במחיר נמוך מאיתנו ופינוי זמן למשימות חדשות, מורכבות יותר. טכנולוגיה מייצרת עבורנו הזדמנות לקפיצות מדרגה בפירמידת הערך, אבל אנחנו צריכים ללמוד להשתמש בה כך שלא נהפוך דווקא אנחנו להיות האנשים שעובדים בזול עבור מישהו אחר. בשלב האחרון, כך גודין, אנחנו צריכים למצוא את העשייה הנכונה ביותר עבורנו, זו שתדגיש את הערך הייחודי שלנו, שמאפשר לנו לעשות את מה שאחרים אולי לא יכולים לעשות.

אל תתבלבלו, בפירמידה הזאת יכולים לטפס גם נהגי מוניות וקופאים. היא אינה תלויה רב בהשכלה ומקצוע. חישבו על הצורך שלכם במונית. אם אתם מניפים יד ברחוב כדי להגיע מנקודה אחת לאחרת, זה לא באמת משנה מי מגיע לאסוף אתכם, כל עוד הוא או היא עומדים בדרישות הסף לנהג מונית. אם, לעומת זאת, אתם זקוקים למונית שתיקח את הילד שלכם לחוג כשאתם לא בבית או הורה מבוגר הנזקק לסיוע, הנהג מפסיק להיות נהג אנונימי ואתם סומכים רק על משה או שושנה, אחרי שביררתם וקיבלתם המלצות. גם בעל בית קפה לא ימהר לוותר על מלצר מסוים שהלקוחות אוהבים, זה שמכיר את ההעדפות שלהם, זוכר לשאול אותם לשלומם ובזכותו הם חוזרים שוב ושוב דווקא למקום הזה.

בשיח על השתנות של מקצועות ופערים המסכנים את היציבות התעסוקתית שלנו, אנחנו מניחים שהרופא ועורך הדין יסתדרו כי הם יידעו בעצמם ללמוד מה שצריך כדי להתעדכן, אבל במציאות לא כולם מפנימים שבין שהם רופא ובין שהם נהג מונית הם יצטרכו ללמוד דברים חדשים במסגרת העיסוק שלהם או להכשיר את עצמם למקצועות חדשים. בעולם הזה נצטרך כולנו לדעת ללמוד לאורך כל החיים ולדעת גם לשכוח, לוותר על ידע וניסיון שנצברו וכבר אינם נדרשים. מה יעשו נהגים בעולם של רכבים אוטונומיים, לדוגמה? גם כשלא נזדקק לנהגים, עדיין נידרש, למנהלי ציים, לאנשים שיספקו פתרונות וייתנו שירותים חדשים. לכולנו כדאי להתכונן כבר מעכשיו.