חוק היועמ"שים מסוכן: הציבור צריך לפעול להצלת שלטון החוק

אביב 2019. השר ישראל ישראלי נכנס בצעדים קלילים למשרדו של היועץ המשפטי שלו ומודיע לו בחגיגיות שהוא רוצה לפרסם החלטה ש"אולי קצת מנוגדת לחוק זכויות האדם", ו"אולי", הוא מוסיף, "גם לא ממש מתיישבת עם חוק חופש העיסוק". בשעה שהשר מתמקם בכורסה בפינת חדרו של היועץ המשפטי, הוא שואל אותו את שאלת מיליון הדולר: "איך אנחנו מכשירים את זה?".

נשמע מופרך? נוכח הדיון שהתקיים היום (ב') בוועדת חוק חוקה ומשפט בהצעת "חוק היועמ"שים", המציאות הזו לא כל-כך רחוקה מאיתנו. המהלך למינוי יועצים משפטיים למשרדי הממשלה שלא באמצעות מכרז, ותוך מתן משקל לדעתו של השר הממונה במשרד, עמד בלב דיון סוער שהתקיים היום בוועדה, שכלל בין היתר התנצחות בין היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, המתנגד לחקיקה, לבין שרת המשפטים איילת שקד, העומדת מאחורי בגאווה.

בתקופה האחרונה חולל החוק מהומה בקהילה המשפטית וחילק את מומחי המשפט השונים מהאקדמיה ומהפרקטיקה ל"תומכים" ול"מתנגדים" לחוק; אבל מי שחושב שזירת הקרב הזאת היא זירת הקרב הבלעדית של המשפטנים - טועה טעות מרה. הקרב הזה צריך להתנהל בזירה הציבורית. כלל הציבור צריך להרים את הכפפות ולהניף אגרופים כדי להציל את שלטון החוק במדינה מפני עצמו, או "רק" את הציבור מפני השלטון הנוכחי, שמתכוון לשנות "חוק אחד" כדי "לשפר את המשילות", אבל בפועל משנה סדרי עולם, תוך שהוא עלול להוביל לפגיעה חמורה בעולם המשפט בכללותו.

ההצעה, שבליבה פוליטיזציה של המינויים, מתיימרת להפוך את משרת היועצים המשפטיים למשרת אמון. התומכים בה מסבירים בלשון צחה איך היא תשפר את היחסים בין היועצים המשפטיים לשרים הממונים, בכך שלא רק שימונו יועצים משפטיים מקצועיים, אלא שכעת, לאחר שההצעה תתקבל, השר סוף-סוף ייתן אמון ביועץ, שיגיד לו "זה לא אפשרי משפטית", כשישים תמרור עצור בפני מהלך שהשר מבקש לקדם. האמנם?

השאלה הראשונה שנשאלת נוכח ההסבר הזה על איך שלטון החוק יהפוך ליעיל יותר היא למה שהשרים לא יסמכו כבר עכשיו על איש המקצוע שנבחר במכרז? למה הם צריכים להיות מעורבים במינוי שלו ולהשפיע עליו? אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא מהו הנזק ארוך-הטווח שייגרם למקצוע עריכת הדין בכללותו ולקהילה המשפטית?

אם נחזור לרגע לשר ישראל ישראלי ולבקשה שהפנה ליועץ המשפטי שלו, נגלה שבפני היועץ המשפטי יעמדו שתי אפשרויות: האחת - למצוא מניפולציה משפטית שתתמוך בעמדת השר. במקרה הזה, חוות-דעתו תעמוד בהמשך גם למבחן בג"ץ ותיפסל או תאושר, אבל כך או כך, היא כבר תגרום לשני נזקים: האחד - דריסה מוחלטת של מעמדו של היועץ המשפטי כאיש מקצוע עצמאי והפיכתו ליס-מן של השר הממונה; והשני - יותר התדיינויות משפטיות (ואת זה אנחנו ממש לא צריכים במדינה).

במקרה השני, היועץ המשפטי המקצועי יעמוד איתן מול השר ויסרב לבקשתו. הוא יגיד לשר שהוא מנוע מלסייע לו לקדם את המהלך שאינו חוקי, וינסה לשרוד את האמירה הזאת. אם הוא יעשה את זה יותר מדי פעמים, סביר להניח שהשר ינסה לעקוף את היועץ, לפטר את היועץ, להיפטר מהיועץ או לגרום לו לעזוב מ"רצונו החופשי". כך או כך, שוב נמצא את עצמנו עם יועץ משפטי מסורס, הלכה למעשה. אז איזה יועצים משפטיים אנחנו מעדיפים? יס-מנים או מנועים?

ולסיום, נראה שכדאי לשאול גם את השאלה איזה מסר כל הדילמות האלה מעבירות לקהילה המשפטית בכללותה? מה המסר שמחלחל כעת לעורכי הדין הצעירים שעושים את צעדיהם הראשונים בשוק?

אם בראש הפירמידה המשפטית, במקום שאמור להיות מודל לחיקוי, נושאי הדגל של שלטון החוק, מבקשים להפוך את היועצים המשפטיים ל"אנשי אמונם" של הפולטיקאים - ובלשון לא מכובסת: עושי דברם - מה אמור ללמוד מכך עורך הדין הצעיר? שעם הקשרים הנכונים והנהון הראש הנכון, אתה יכול להניח בצד את החוקים והערכים שעליהם מושתת עולם המשפט?