הנקראות ביותר

סכסוך שמתחיל בהתעקשות על שם - ונגמר בלקח מדיני חשוב

סכסוך בן רבע מאה, שהגיע אל קיצו השבוע, יכול ללמד אותנו משהו על כוחם של שמות

הפגנות באתונה נגד ההסכם בין מקדוניה ליוון / צילום: רויטרס - Costas Baltas
הפגנות באתונה נגד ההסכם בין מקדוניה ליוון / צילום: רויטרס - Costas Baltas

אלה הזקוקים לתשובה כמעט-מוחצת על השאלה "מדוע לכל הרוחות יהודים וערבים אינם מצליחים להסתדר" יוכלו למצוא אותה בבלקנים. תמיד, או לפחות ב-120 השנה האחרונות.

מכל השיעורים באיך-לא-להסתדר ספק אם הבלקנים העניקו לנו שיעור מועיל מזה המגיע עכשיו - כנראה, אולי, הלוואי - אל קיצו: שיעור בשמות.

יוגוסלביה התפרקה לפני רבע מאה ויותר. בהדרגה. גבולותיה הפנימיים הפכו לגבולות בינלאומיים. הגבולות הפנימיים היו בדיוק זה: פנימיים. משרטטיהם לא העלו בדעתם שהם מעצבים מדינות עצמאיות לעתיד לבוא.

באיזו מידה הרפובליקה היוגוסלבית של מקדוניה הייתה זקוקה לעצמאות, או ראויה לה, קשה לדעת. אבל כמובן, לא לנו להעניק רישיונות-עצמאות לארצות ולעמים. כדור הארץ מכוסה מדינות עצמאיות שאפשר להוסיף להן את התואר "א-היסטוריות", מפני שלא התקיימו מעולם, ומפני שלא התיישבו עם היגיון פוליטי, או תרבותי, או אתנוגרפי.

העולם התבונן בחרדה

מקדוניה נולדה ב-1991 בסימן חריקת שיניים יוונית. מה-פתאום-מקדוניה, אמרו היוונים, וסירבו להכיר ברך הנולד. מכוח הווטו השמור לכל חברה באיחוד האירופי ובנאט"ו, יוון טרפדה את ניסיונות מקדוניה לחסות תחת מטרייה מערבית כלשהי. זה לא הוסיף לה יציבות, והפך אותה מועמדת לקריסה (מיעוט אלבני גדול ניסה לפרק אותה).

השם "מקדוניה" כמובן טעון אסוציאציות. אלכסנדר מוקדון הקים את האימפריה הגדולה ביותר בדברי הימים (עד ימיו), ונשא את לפיד הציוויליזציה המערבית עד עמק האינדוס, הודו/פקיסטן של ימינו. הוא היה, אין צריך לומר, "יווני", או אולי צריך לומר מפני שאי-אפשר לומר בוודאות.

מקדוניה של ימינו היא סלאבית. זה כשלעצמו חשוב פחות מן החשד שהיא יצור אירדנטיסטי - התואר המוענק למדינות הרוצות לבלוע את שכנותיהן, או לפחות חלק משכנותיהן, מפני שהן שייכות להן בדין ההיסטוריה, או המיתולוגיה. לשון אחר, בעיני היוונים התיימרותם של לא-יוונים להיות "מקדוניה" היא אקט הפתיחה של מערכה נגד שלמותה הטריטוריאלית של יוון. האם יש לחשד הזה על מה שיסמוך? אולי, קצת, טיפה. מקדוניה הסלאבית הייתה פעם חממה של התארגנויות מהפכניות וטרוריסטיות, שאיימו על הסטטוס-קוו באירופה. אבל זה היה לפני מאה שנה, ונמוכה למדי היא הסבירות שמובלעת הררית ענייה, הלהוטה להצטרף אל המערב, תסכן את קיומה של יוון הגדולה והחזקה בהרבה.

לא זו בלבד שהחשש מפני מזימותיה של מקדוניה הדריך את מנוחתם של לאומנים יווניים, אלא גם העניק להם סיבה להיות. שרי חוץ יווניים טרקו דלתות בפורומים בינלאומיים. הפזורה היוונית, ממלבורן עד בוסטון, התארגנה להציל את המולדת. הקהילה הבינלאומית העניקה למקדוניה את השם רב ההשראה "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה" (FYROM, בראשי התיבות האנגליים). אפילו זה היה יותר מדיי בשביל יוון. היא הייתה מוכנה לקרוא לשכנתה החדשה "סקופיה" (Skopje), על שם עיר בירתה.

המקדונים התעקשו על "מקדוניה", והסכסוך הזה התקשה להחליט אם הוא קומי או טרגי. במהלכו, מקדוניה חישבה להתמוטט פעם או פעמיים, מה שבאמת היה מסכן את שלומם של דיירי השכונה. במהלכו, יוון לא "חישבה להתמוטט", אלא פשוט התמוטטה, וכשהייתה סמוכה למותה העולם כולו התבונן בחרדה.

בשבת שעברה, ראשי הממשלות של יוון ושל מקדוניה חתמו על הסכם לסיים את הסכסוך. מקדוניה תאמץ את השם "צפון מקדוניה", עניין שיש לו תקדים בן 1700 שנה, והכול יבוא על מקומו בשלום. או לא יבוא, מפני שסקר דעת קהל מראה כי 70% מן היוונים מתנגדים להסכם, ואולי אותו המספר אצל המקדונים.

האטלס של 2025

ארצות משנות את שמותיהן. בדרך-כלל השינוי הוא אקט של קוממיות. באפריקה, שכמעט כל ארצותיה הן תוצאה של שרירות-לב קולוניאלית, ארצות ניסו להיפטר ממורשת השלטון הזר באמצעות שינוי. המושבה הבריטית של חוף הזהב קראה לעצמה גאנה, אף כי גאנה ההיסטורית נמצאה במקום אחר במערב אפריקה; סודאן הצרפתית התגלגלה ל"מאלי", על שם קיסרות אפריקאית אדירה, שחדלה להתקיים בשלהי המאה ה-17, והשתרעה על פני שטח גדול בהרבה מזה של מאלי המודרנית; דאהומיי קראה לעצמה בנין (Benin), אף כי בנין ההיסטורית נמצאה בניגריה של ימינו.

סכסוכים ומלחמות לא יצאו מהעמדות הפנים האלה. הן מילאו צורך נסלח למצוא בסיס היסטורי ביבשת שגבולותיה נמתחו בסרגל בוועידה בברלין לפני קצת יותר מ-130 שנה. כיוצא בזה גם גבולות המזרח התיכון, הכוללים מדינות שהומצאו לצרכים קולוניאליים, או על יסוד מצב דעת קולוניאלי. דאע"ש העמידה את הצורך להרוס את המרקם הקולוניאלי הזה בראש סדר יומה, והזכירה לנו בזה שמקורותיה הרוחניים היו במפלגת הבעת' העיראקית. הבוז לגבולות הקולוניאליים היה קודם כול נחלתם של לאומנים ערביים חילוניים, לא של קנאים דתיים.

הצורך להבטיח את הסטטוס-קוו הטריטוריאלי עמד ביסוד הקמתם של ארגונים אזוריים כמו הליגה הערבית (1946), הארגון לאחדות אפריקה (1963), והוועידה לבטחון אירופה (1975). הצלחת הארגונים האלה הייתה חלקית למדי. תיגר נקרא מאז על הסטטוס-קוו בארצות הגדולות ביותר באפריקה ובאירופה: מלחמות האזרחים של ניגריה, של קונגו/זאיר, של אתיופיה, של סודאן, של צ'אד; וכמובן קריסתן של ברית-המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה, ופוטנציאל להתפרקויות בספרד ובבריטניה.

ב-1975 היה קל וסביר להניח שמפת העולם חרותה באבן, ומבוטל הסיכוי של שינויים מהותיים. בתוך עשרים שנה לא היה אפשר להכיר אותה. האטלס של 2025 לא יעורר את הרושם של יציבות. אנחנו נמצאים בעיצומה של התארגנות מחדש, והיא רחוקה מקו הסיום. מקדוניה רמזה לנו על העתיד לבוא.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתהיבשת השחורה, הכיכר המרכזית, העצרת, וההתנקשות