הנקראות ביותר

משל הלוויתן הכחול: מהי הדרך הנכונה לעשות שינוי גדול בחיים

הדשא של השכן הוא ג'ונגל עבות, יער עד. אבל מה אני יודע, אולי זה ככה אצל כולם. אני הראשון להודות שהחיים שלי נשמעים הרבה יותר מעניינים כשאני מספר אותם לאחרים מאשר כשאני חי אותם בעצמי

הנה בא לווייתן כחול / איור: תמיר שפר
הנה בא לווייתן כחול / איור: תמיר שפר

א.

הם באו אחד אחד, איש איש ובשורתו. זה התיישב אצלי במרפסת, זה תפס את הכיסא לידי על הבר והשלישי הפתיע אותי כשאכלנו בחומוס. שלושה מחבריי - ואין לי כל-כך הרבה - עושים שינוי גדול בחיים. אחד עוזב את העמדה הבכירה שלו בעבודה ויוצא לדרך עצמאית, שני עוקר מעיר קטנה בדרום הארץ ועובר למצפה בגליל, שלישי מתגרש.

לא יודע אם לכולם יש את זה, אבל כשמספרים לי דברים, אני יוצא מתוך נקודת הנחה לא תמיד מודעת שזה בזכות תבונתי הרבה, רגישותי הידועה, הניסיון שלי והתמצאותי בשבילי החיים ורזי הקיום. כל אלה גורמים לחברים לשמוע את דעתי, לפעול בעצתי ולקבל את ברכתי. ברור לי שזה לא נכון, והאמת שזה קצת מקל עליי: פחות אחריות.

הם מספרים על הדרמות, ההחלטות, השינויים והמאמצים. ואני מקשיב וחושב על זה שהשבוע פגשתי את בעל הבית והארכנו את החוזה בעוד שנה, ושבאופן כללי הכול ממש אותו דבר פחות או יותר. אם יש שינוי באוויר, לא נשמתי אותו.

השינוי הוא ים גדול והימים ימי ראשית עונת הרחצה. אני מדמיין את ארבעתנו כילדים, עומדים על החוף של החיים. אולי באילת. אחד ניגש אל המים בחשש, טובל כף רגל זהירה, נסוג, זה קר, מנסה שוב, כל פעם קצת יותר לעומק, לאט-לאט. אחד קופץ בחדווה וטס בצרחות של עונג אל הגלים עד שנבלע בהם. אחד לא רוצה להיכנס, אבל אבא גורל פשוט הרים אותו על הידיים וזרק למים, שילמד לשחות לבד. הרביעי נשאר בחוץ לשמור על המגבות והציוד והכול. זה אני. החברה צריכה גם אנשים כמוני, אני אומר לעצמי כשאני לבד וחם לי. מישהו הרי צריך לשמור על הציוד.

לווייתן כחול באורך עשרים מטרים הגיע בשבוע שעבר קרוב למפרץ אילת - זו הייתה הפעם הראשונה שהחיה הנפלאה הזו נראתה כל-כך דרומית. את הלווייתן אי אפשר היה לראות מהחוף, עצמי אומר לי ברשעות: בשביל זה היה צריך להיכנס למים.

ב.

השינויים שהם עושים מקרינים עליי. אני לא רוצה להתגרש, להחליף עבודה או לעבור דירה, אבל עכשיו אני כל הזמן מרגיש את הרוח שעושה הרכבת שפספסת בחצי שנייה; עוד הספקת לראות את הדלתות נסגרות.

אני קורא שהתאחדות הסטודנטים הארצית פרסמה השבוע סקר עם הכותרת המפוצצת "דו"ח הצעירים". אחד מהנתונים היה ש-59% מהסטודנטים מוכנים לשקול ירידה מהארץ. המספר הזה זכה לטיפול הרגיל של אייטם ממוסגר באדום - צקצוק, זעזוע, תגובה, הסתת הנושא, האשמת השמאל, צעקות באולפן, שכחה. אנשים דיברו וניתחו את הייאוש ואת הקושי ואת יוקר המחיה והזהות היהודית וכל הבלה בלה הרגיל על כמה שהצעירים - צעירים ולא אכפת להם.

איפה שהם ראו ייאוש ו"תמרור אזהרה", אני ראיתי נתון יפה, אופטימי. הנה לך אנשים שרואים את עצמם אזרחי העולם ואת העולם כמונח פרוס בכף ידם, לונה פארק של אפשרויות. זו תחילת הדרך והכול עוד פתוח, לבחירתך. אתה יכול לבצע כל שינוי שתרצה לעשות. לא ייאוש אלא שמחת חיים, לא תמרור אזהרה אלא דרך מהירה. ככה זה צריך להיות, זה בדיוק השלב הזה בחיים. ואכן, כשמסתכלים אחורה אל סקרים דומים, מגלים שהנתונים די זהים. והנה, 60% מהסטודנטים לא יורדים מהארץ כל שנה, נכון? הכול בסדר.

אבל בגלל שהשינויים של החברים מקרינים עליי בצורה משונה, כאמור, אני מיד מתחיל להלקות את עצמי על כך שלא רק שלא ירדתי מהארץ, אפילו לא שקלתי לרדת מהארץ. אני מה-40%; פספסתי אפילו את הרכבת שלא שקלתי לעלות עליה. באימה אני קולט שאני מזדהה עם הנשארים ועם התחושה שהחיים הם לא תמיד דרך שכל הזמן רק נפקחת לאורך אל עבר האופק, הם לא תמיד פרוזדור שמוליך אל טרקלין - לפעמים הם מבוך.

ג.

הדברים האלה שמכניסים אותך לסרטים קורים לכולם, נכון? לא יכול להיות שזה רק אני. מי לא מכיר את זה ששלושת החברים שלך צוחקים במים ואתה בחוץ ונדמה לך שהם מדברים עליך. כל זה בכלל לא יכול להיות אפשרי כי שלושת החברים שלי עם השינוי לא מכירים זה את זה, אבל לא משנה - אני כבר שם, עמוק בסרט, על המגבת, עם הציוד, והם בים, באילת, בתור ילדים, מדברים עליי. אני אפילו לא בטוח אם אני מדמיין את זה או מדמיין את עצמי מדמיין את זה.

לרינגו סטאר מהביטלס, שיגיע לישראל בקרוב, יש סיפור יפה על ארבעה חברים ששלושה מהם מדברים על הרביעי מאחורי הגב. הוא רצה לעזוב את הלהקה. בא לג'ון לנון ואמר לו, אני מרגיש לבד מול שלושתכם. הייתי בטוח, אמר לו לנון, שזה פול, ג'ורג' ואתה נגדי. אץ רץ רינגו אל פול ואמר לו, אני רוצה לעזוב את הלהקה. יש לי תחושה שאני לבד מול שלושתכם. מה?, ענה מקרטני, הייתי בטוח שג'ון, ג'ורג' ואתה נגדי. ואני, אמר לו האריסון בתורו, הייתי משוכנע שזה ג'ון, פול ואתה נגדי.

הסיפור הזה קצת מנחם אותי בכל פעם שאני מרגיש שיש לי חיים נורא משעממים, כשאני מקנא בחברים שלי שמשתנים בעוד אני נשאר באותו מקום. הדשא של השכן הוא ג'ונגל עבות, יער עד. אבל מה אני יודע, אולי זה ככה אצל כולם. אני הראשון להודות שהחיים שלי נשמעים הרבה יותר מעניינים כשאני מספר אותם לאחרים מאשר כשאני חי אותם בעצמי.

כן, עד לשם הגעתי. עיקמתי את הלוגיקה עד לכדי כך שאני מתנחם מהמחשבה שאם החיים שלי נשמעים לאחרים יותר מעניינים ממה שהם באמת, סימן שהחיים המעניינים שאחרים מספרים לי עליהם הם למעשה די משעממים ושלכל אחד יש את החבילה שלו. הם צריכים לשים תמונה שלי במילון ליד ערך חברות אמת.

ד.כשאני מסתכל אחורה על חיי, או לפחות על הטור הזה, אני לא יכול להתעלם מזה שגם עליי עובר משהו. הסביבה משנה את פניה, הרי זה שעובר לצפון נשאר בצפון וזה שמתגרש מתרחק וזה שפותח עסק נשאב עמוק פנימה. אין ספק - אני עובר שינוי. נכון שזו לא בדיוק הארה פנימית שבעקבותיה החלטה נחושה ויציאה לדרך חדשה, קשה ותובענית. אלה לא החומרים שמהם עשויים אייטמים של תוכניות בוקר, נכון, אבל זה מה יש.

ואז אני חוזר לסרט מקודם, זה עם הים של השינוי, אבל הפעם קם מהמגבות, עוזב את הציוד (איזה ציוד בכלל יש שם, אפשר לחשוב!) ורץ אל הים. באמצע הדרך אני מגלה שלא הורדתי את המשקפיים, חוזר, שם את המשקפיים בתיק, רץ אל הים, נזכר שיש לי מפתחות בכיס, חוזר, שם ת'מפתחות ליד המשקפיים, רץ אל הים, בועט באבן גדולה עם האצבע הקטנה, צולע את המרחק שנשאר - ואז נותן קפיצה אדירה וצולל במים. אני והחברים שלי, כל אחד והשינוי שלו.

מתחת למים אני פותח עיניים. זה קצת שורף, אבל אם שוב יגיע לווייתן כחול, אני רוצה לראות אותו.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות