הנקראות ביותר

גורו מסתורי וקרקע ב-100 אלף שקל – מי רוצה לגור במדבר

היא הוקמה ע"י גורו מסתורי, הפכה אבן שואבת לתמהונים, התגלגלה ליישוב של חסידי סאטמר, והיום יש בה 6 תושבים בלבד ● עכשיו, עם יוזמה לבניית 500 יחידות דיור, עיר אובות מסמלת את המהפך שהמדינה מייעדת לערבה - עוד משפחות, עוד תעסוקה, עוד תיירים ● האם הפעם זה יעבוד?

עיר אובות / צילום: איל יצהר
עיר אובות / צילום: איל יצהר

עננים מפזרים נקודות צל על אדמת הערבה, והן נודדות עם כיוון הרוח. עדיין לא חם מדי, רק 32 מעלות, האוויר יבש והראות טובה. אנחנו נוסעים אל היישוב הקטן ביותר בישראל - עיר אובות. נכון לעכשיו מתגוררים בו שישה אנשים בנחלה חקלאית אחת, אבל רק נכון לעכשיו: לפני כשבועיים אישרה הוועדה לנושאים תכנוניים, במועצה הארצית לתכנון ולבנייה, לבנות 500 יחידות דיור ביישוב (בשני שלבים), מה שאומר שעיר אובות תגדל ב-5,000%.

אנחנו מגיעים, אבל אין הרבה מה לראות. הבנייה עצמה תתחיל בעוד כעשור במקרה הטוב. נכון ליום ראשון השבוע, השלט שמוביל אל עיר אובות ואל חוות התנינים קרוקולוקו התפורר מקורוזיה וקרס אל אדמת המדבר. עד היום הוא ודאי התכסה בחול ונעלם מהעין. חלק קטן מהשטח המיועד ליישוב כבר גודר. יש גם חפירות ארכיאולוגיות שמבוצעות במקום - לפי סברות, כאן שכנה העיר המקראית תמר - על-ידי עמותה אוונגליסטית אוהבת ישראל בשם "בלוסומינג רוז". אבל עכשיו אין פה איש והכול שקט וריק כמו שמדבר צריך להיות.

הערבה תמיד תהיה ריקה, אבל בשנים הקרובות היא תהיה טיפה פחות ריקה. ההחלטה על הקמת עיר אובות, מתברר, היא רק הצעד השני במשימה שלקחה על עצמה המועצה האזורית ערבה תיכונה - להכפיל את האוכלוסייה ביותר מפי שלושה, מכ-3,500 אנשים היום ל-15,000 איש בשמונה יישובים (שישה מושבים ושני יישובים קהילתיים).

זה כבר קורה, תוך כדי שאנחנו מדברים. בכל המושבים והיישובים מוכשרות בימים אלה הרחבות גדולות שנמצאות בשלבים שונים של פיתוח, חלקן עומדות להיות מאוכלסות כבר בחודש הבא. מדובר ביותר מאלף דונם בשלב הראשון, בשלושה מסלולים: דיור (דונם), דיור ותעסוקה (שני דונם), וחקלאות (נחלות שנעות בין דונמים בודדים לעשרות). נכון להיום, ההרחבות מסתמנות כהצלחה. המחיר, כמובן, זול מאוד: כ-120 אלף ש"ח לדונם. אם כי יש שיגידו שגם זה יותר מדי ושקרקע בערבה צריכה להיות שווה אפס שקלים - העיקר שיבואו. הרי רק מעטים מאיתנו בנויים לחיים במדבר הלוהט והריק: עובדה שבשבעים השנים הראשונות הצליחה ישראל להביא לערבה לא יותר משישים אלף איש, וזה כולל את אילת. בלעדיה זה לא יותר מעשרת אלפים אישה ואיש מצומת הערבה עד ים סוף.

המחיר, כמובן, זול מאוד: כ-120 אלף ש”ח לדונם / צילום: איל יצהר

קיראו עוד ב"גלובס"


סיפור הגלגול הראשון של עיר אובות היא קלאסיקה ישראלית שנקראת כאילו היא תקציר של סדרה דוקומנטרית בנטפליקס, שאתה קורא ואומר: לא יכול להיות, אין מצב שזה קרה באמת. ובכל זאת: ב-1967 התיישבו במקום כמה משפחות יהודיות אמריקאיות. בראשן עמד שמחה פרלמוטר, דמות כריזמטית, חצי גורו, יהודי דתי שפלירטט עם הנצרות. הוא עלה לארץ ממיאמי עם הוריו, ילדיו ושתי נשותיו, יהודית ורחל (ליהודית היהודייה היה נשוי; לרחל הנוצרייה - לא). לפי פרלמוטר, בת קול מהשמיים הורתה לו לעלות לישראל, להתיישב בערבה ולחכות למשיח האמיתי - ישוע.

הם הקימו קיבוץ. פרלמוטר היה המזכיר. המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית פרסה עליהם את חסותה, אבל המועצה האזורית ניסתה לגרש אותו וגם שאר היושבים בערבה לא גילו הכנסת אורחים. במשך השנים הלכה עיר אובות ומיצבה את עצמה כאבן שואבת לתמהונים מכל הסוגים ומכל הדתות. פרלמוטר, שבינתיים גידל זקן ופיאות, הפך לחרדי וקרא לעצמו רב, גייר והשיא את התושבים כראות עיניו.

בשנות ה-70 התייאשה מעיר אובות גם הסוכנות וסירבה להקצות לקיבוץ מכסות מים. פרלמוטר, שבינתיים הקצין בדת והתנער מהציונות, פנה אל הרבי מסאטמר, מנהיג "תולדות אהרון", הפלג הקיצוני והאנטי ציוני. לא ברור איך ולמה, אבל הסאטמרים הסכימו, גייסו כסף מתורמים מאמריקה, ובשנות ה-70 הפך הקיבוץ לקיבוץ חרדי אנטי ציוני: חרדים בחליפות מפוספסות עבדו את האדמה, אכלו אוכל כשר בחדר האוכל ולא נענו לשום תכתיב של הרשויות הציוניות.

זה לא החזיק מעמד הרבה זמן, וב-1982 הסתיימה מערכת היחסים המשונה בין מאה שערים למדבר. רבים מהתושבים קמו ועזבו, משאירים אחריהם חלקות מעובדות, בתים ולא מעט חובות. פרלמוטר ואשתו יהודית נכנסו למאבק משמורת על אחד משלושת ילדיהם, והיא סיפרה כי בעלה מטיף לנצרות בעודו לבוש כחרדי. פשקווילים שנתלו בבירה הכריזו על האיש כמסוכן ליהדות וכמסיונר.

פרלמוטר ושניים מבניו, דרי וארי (משתי נשותיו), המשיכו לחיות בקיבוץ גם אחרי הפילוג, אבל המקום הלך וגווע. ארי נהרג בעת שירותו הצבאי בפיגוע בתחנה המרכזית בחדרה ב-1994, ואביו שבור הלב הלך לעולמו שש שנים אחר כך. רחל ודרי נשארו. דרי מתגורר היום עשרים דקות דרומה מכאן, במושב ספיר. הוא לא עונה לטלפון. רחל חיה בנחלה היחידה בעיר אובות, עם קומץ שכירים. עברתי את השלט "שטח פרטי", ניגשתי אל הבית ומצאתי אותה עובדת על סולם, גוזמת אחד מהעצים. אישה טובת מראה ומאירת פנים שנראית צעירה בהרבה מגילה. שוחחתי איתה מעט, אבל היא סירבה בכל תוקף, גם אם באדיבות, להתראיין ולהצטלם. אני מבין אותה.

לא רחוק מעיר אובות, מול תחנת הדלק של חצבה וסניף ארומה הפופולרי - אומרים שהוא המצליח בארץ - מתגוררות כעשר משפחות בדואיות שאמורות לקבל עשר נחלות בעיר אובות וילדיהן לומדים בבתי הספר של המועצה. עניינן תלוי בבג"ץ.

על-פי הערכות במועצה, תהליך אשרור התוכנית יושלם בתוך שנה וב-2020 יחל תהליך האכלוס ביישוב החדש. יכול להיות שהם קצת אופטימיים מדי: החלטת הממשלה להקים מחדש את עיר אובות התקבלה כבר בשנת 1979 (!) מתוך "הכרה בחשיבות ההתיישבות בערבה". שלוש שנים אחר כך, בנובמבר 1982, הגישה ח"כ שולמית אלוני ז"ל שאילתה לסגן שר השיכון משה קצב: "מתי ובאיזה קצב מתכוון משרדך לבנות את היישוב בצורה מסודרת, כמקובל ביחס ליישוב חלוצי שחשיבותו אינה פחותה מזו של היישובים ביהודה, בשומרון ובמרחב ירושלים?". "אנו ניגשים עתה להכנת תוכניות הבינוי המפורטות להקמת היישוב", הבטיח לה קצב. זה לא אומר שההיסטוריה חייבת לחזור על עצמה, אבל זה יכול להצביע על כך שהדברים עלולים לזוז בקצב שלהם, קצב המדבר.

אין לדעת איך יהיה הגלגול השני של עיר אובות, אבל די בטוח שזה לא יהיה מעניין אפילו עשירית מהגלגול הראשון. המודל הוא צוקים, יישוב קהילתי תיירותי מצליח שהוקם ב-2004 על-ידי מהגרים אמידים ממרכז הארץ שרצו שינוי בחיים, לא חקלאים או מתבודדים, אלא בעלי מקצועות חופשיים, יזמיים ויצירתיים שהפריחו את המדבר בדרכם. נאמר זאת אחרת: הצימרים שם תמיד מלאים.

מור זילברשטיין / צילום: איל יצהר
 מור זילברשטיין / צילום: איל יצהר

כמאה משפחות מתגוררות היום בצוקים, 57 מגרשים נוספים יוכשרו בקרוב לבנייה ומספר דומה של מגרשים בשלב הבא. הביקוש גבוה. לעיר אובות יהיה יתרון אחד על צוקים: הוא חצי שעת נהיגה צפונה, ובמונחים של הערבה הוא כבר ממש במרכז - חצי שעה מירוחם, ארבעים דקות מדימונה, שעה ועשר דקות מבירת הנגב.

סניף ארומה חצבה מלא באנשים, אף על פי שזה סתם יום ראשון בצהריים. אנחנו פוגשים את יפתח בן דוד, חקלאי מפארן. הוא כועס על אייטם שפורסם בגלובס ורמז כאילו אין הרבה מה לעשות בערבה: "יש לנו פעילויות תרבותיות כמו בתל-אביב", הוא אומר. "האוטובוסים הצהובים לא מפסיקים לנסוע, תאמין לי", הוא מצביע על אוטובוס צהוב של המועצה שבדיוק עובר.

47 שנים בן דוד בערבה. "כל מרחק פה זה חיפה תל-אביב", הוא אומר, "וזה בסדר גמור. אנחנו רגילים. ותאמין לי שאתה עומד בפקקים יותר מאיתנו". הוא מספיק נחמד כדי לנסוע איתנו עוד חמש דקות בחזרה לעיר אובות כדי להצטלם.

לתושב הערבה זה אולי רגיל לנסוע מחיפה לתל-אביב ובחזרה כל יום, אבל כשאתה עיתונאי שבא לביקור, זה די גומר לך את היום. פספסתי הרבה דברים שרציתי לעשות ומקומות שרציתי לראות. לא בכל הדרכים שרציתי ללכת הלכתי, כמו ששר יהודה פוליקר.

על מנת להכשיר את כל הדונמים האלה למגורים הייתה צריכה המדינה לפוצץ לפי חצי שנה 59 אלף מוקשים על שטח של 3,000 דונם. עלות הפרויקט: 43 מיליון שקלים. הייתי צריך לבוא אז. המוקשים הונחו בשנת 68'. סוג המוקשים הנ"ל, תוצרת תע"ש, מכונה קרמבו. לדרוך על קרמבו לא יהרוג אתכם ככל הנראה, אבל גל ההדף של גזים לוהטים שנוצר מהתפוצצות המטען, ינוע כלפי מעלה במהירות עצומה, יהדוף את מכסה המוקש ואת האדמה שתחתיה היה קבור - וכל הכוח הזה יכה בסוליית הנעל מלמטה וקרוב לוודאי שיגרום לקטיעת הרגל.

"חוק פינוי מוקשים" נחקק ב-2011, בעקבות זעזוע שפרץ אחרי פציעתו של הילד דניאל יובל ברמת הגולן. משהו כמו 200,000 מוקשים פונו מאז בישראל וההערכה היא שקיימים עוד עשרות אלפים שלא נמצאו. 160 מהמוקשים נסחפו עד לגן הירק של עין יהב, הראשון והגדול במושבי הערבה עם כ-700 תושבים. בכניסה למושב כבר הוכשרה קרקע להרחבה - 84 מגרשים של דונם למגורים, ועוד 13 מגרשים של דונם מגורים ודונם תעסוקה (שקטה). הקרקע כבר הושטחה, נקודות החשמל כבר שם. מלבד זאת, יש גם הרחבה חקלאית של שלושים נחלות, ארבעה דונמים האחת. 217 דונם סה"כ. כשליש כבר שווק.

אנחנו נוסעים במושב החביב אנחנו נוסעים במושב החביב והרגוע. שעת צהריים, אין נפש חיה בחוץ. כמו בהרבה מאוד מושבים אחרים בישראל, גם כאן כל בית שלישי הוא עסק קטן. הרבה תיירות כמובן וגם שלל סדנאות וכל מיני מאכלים למכירה שלשמם הוספה אחת משתי המילים: "ביתי" או "בוטיק". או שתיהן. נכנסים לאכול ב-Deck Bar, המסעדה שבבריכה. כולם אמרו לקחת את ההמבורגר אז לקחתי. היה טעים. שתיתי גם בירה ודיברתי עם הנוכחים המעטים. "לילדים כיף, גן עדן", כולם אומרים ומדברים שוב ושוב על ה"מעטפת": השקט, הקהילה, המשפחה - כמעט כולם מדברים על חיי המשפחה בתור היתרון המרכזי של החיים בערבה, ובאותה נשימה מדברים על ציונות.

בעין יהב מבינים שהיישובים צריכים לגדול כדי לשרוד. "ימי התמר כגידול המרכזי ספורים, זה לא יימשך הרבה זמן, הבוננזה הזאת", אומר לי אחד. "מדינות ערב כבר מתחילות לגדל, עוד מעט נגמר הסיפור". כמו שלפניו נגמר הסיפור עם הפלפלים, גם הם היו הגידול המרכזי בערבה עד שהתרסק הרובל. היום מגדלים פה מגוון גדול בהרבה של גידולים. אבל כדי שיישוב ישרוד הוא צריך תושבים. "לא כולם צריכים להיות חקלאים, אפשר לעשות הכול. מה גם שארבעים דקות ואתה בדימונה".

יפתח בן דוד / צילום: איל יצהר
 יפתח בן דוד / צילום: איל יצהר

הנסיעה בין ההרחבות והמפגשים עם המושבניקים של הערבה התיכונה מדגישים את ההבדל בינם לבין שכניהם מדרום, הקיבוצניקים של חבל אילות. כולם מבינים שחייבים להגדיל את האוכלוסייה בערבה אם רוצים לשרוד. הקיבוצים קולטים מעט ולאט. יש להם את הוועדות שלהם והפגישות, וההצבעות והמיונים, תהליכים שלוקחים זמן. לפעמים זה נדמה כאילו הם לא באמת רוצים שיבואו.

אבל המושבניקים של הערבה התיכונה פשוט הסתערו על זה, דחפו בוועדות ופתחו את הדלתות: מי שבא - ברוך הבא. רוצה נחלה? יש מצב. רוצה שטח? קח דונם, תקים עסק. הדברים זורמים ונעשים יותר בקלות ובחשק, המושבניקים פשוט יותר בעניין. וזה לא עניין פעוט: בשבע היישובים בערבה התיכונה מתגוררים היום 780 משפחות: הסבב הראשון של ההרחבות כולל 840 מגרשים חדשים.

אבל סתם מקום לגור זה לא מספיק. צריך תעסוקה, צריך חינוך וצריך זמן לבלות. תעסוקה: מלבד תוכנית הדונם פלוס דונם וההרחבות החקלאיות, הוקם לאחרונה בספיר אזור תעשייה חדש, ובו כמה מפעלים, חלקם מגניבים יותר מאחרים, כמו אמורפיקל שמייצרת תוסף תזונה של סידן המיוצר מדנ"א מסונתז של הסרטן הכחול. בתחילת השנה חתמה החברה שנוסדה על-ידי תושב הערבה יוסי בן, הסכם מכירת תרופות עם סין בשווי כ-60 מיליון דולר בשנה.

הערבה יצאה גם במבצע לגיוס מורים שיעברו הנה מהמרכז ותמורת התחייבות ללמד פה שלוש שנים יזכו להטבות של כמעט 100 אלף שקל. עד אז מטיסה המועצה כעשרה מורים מהמרכז כל יום.

הדובדבן של הפנאי הוא הקמת קאנטרי קלאב, שבנייתו תעלה כ-35 מיליון שקלים (תרומה של קרן JNF). הוא ישתרע על שטח של 2,500 מטר ויספק לשוכני הערבה מקום להירגע בו מכל הלחץ הזה של החיים במדבר. וכמובן, הרכבת שתעבור פה מתישהו בעתיד הנראה לעין המביטה דרך טלסקופ.

מעין יהב אנחנו נוסעים לחצבה. תאילנדים מכוסי פנים עובדים קשה בשמש הקופחת. ירוק פה ויפה. בקצה הצפוני של המושב הרחבה ענקית; 150 מגרשים, 30 מתוכם נחלות חקלאיות. אנחנו פוגשים את מור זילברשטיין, מנהל אגף הפיתוח והבינוי בערבה תיכונה. ציפיתי למישהו מבוגר, מישהו בגילי כזה, פקיד אפור ועייף, אבל זילברשטיין בחור צעיר, 32 סה"כ, עורך דין שהגיע לערבה מהמרכז לפני ארבע שנים בעקבות האהבה, ניגש למכרז במועצה והתקדם משם. "זה פרויקט גדול", הוא אומר, "עלות פיתוח הקרקע בשלב הראשון בכל אחד מהיישובים היא בערך 30 מיליון שקלים, תעשה את החשבון.

"יותר מ-20 מגרשים בחצבה נרכשו תוך עשרה ימים", הוא אומר. חצי מהם במתכונת של דונם פלוס דונם תעסוקה וגם התגבשה רשימת ההמתנה נאה. "הקרקע פה עולה 130 אלף ש"ח, כולל כל המסים וההיטלים", הוא מספר. הבנייה עולה בין 6,000 ל-7,000 ש"ח למטר. בשלב הבא יוכשרו עוד מאה מגרשים. נחלה חקלאית אתה יכול לקנות פה בחצי מיליון שקל. "לא יודע איפה תהיה תעסוקה לכולם", הוא אומר, "זו בעיה. מצד שני, צוקים שינה פה את התפיסה של כולם". 110 משפחות כבר עברו לערבה לאחרונה, לדבריו, וזו רק ההתחלה. "למרות שזה רחוק ומדבר. אנחנו בונים על הזליגה; הכול כל-כך יקר, אנשים כבר לא יכולים להרשות לעצמם לקנות אפילו בקריית גת".

"מה שכן - מי שמחפש שקט ובריחה מהיומיום: זה המקום. פה אין טילים ואין הפגנות ואין כלום. אני לא צריך יותר מזה. שנים גרתי בתל-אביב, היום אני לא יכול להיות שם. ישר אני מזיע".

בדרך מפה לשם אנחנו עוברים שוב על פני עיר אובות. האמת, זה מקום טוב ליישוב: כבר לפני אלפי שנים היה פה על צומת דרכים חשוב, לא סתם ישבו פה, על-פי שרידים, הנבטים, האדומים, שלמה המלך, הרומאים והבריטים.

גם מבחינה סביבתית אין שום בעיה, מדובר על אזור מופרד, צמוד לכביש הערבה, על ההתחלה - או הסוף - של כביש 227 הנהדר, המפותל, המשובש והמסוכן שיורד 480 מטרים מהרי מזרח הנגב. מתחיל מכביש אורון-רותם, חוצה את מסילת רכבת המשא, עובר דרומית לקמ"ג, עוקף את המכתש הקטן, מתעקל דרומה אל מעלה עקרבים, חוצה את נחל צין עד שמגיע לעיר אובות. כביש יפה נורא שגבה לא מעט חיים.

בדרך חזרה למרכז אנחנו עוצרים בפרץ סנטר דימונה ושותים קפה עם אייל בלום, ראש מועצת ערבה תיכונה. בלום, 44, עומד לסיים את הקדנציה הראשונה שלו כראש מועצה אחרי שנבחר ב-2012. הוא ראש המועצה הראשון בערבה שנולד במקום. כשחזר מהלימודים במרכז (הוא ד"ר לגנטיקה של צמחים) לא מצא מקום בחצבה, מושב הולדתו, ועבר לגור במושב עידן. כהונתו הראשונה נפתחה במשבר הפלפלים הגדול וננעלת בהרחבות המסיביות. משואה לתקומה, מה שנקרא.

יש תהייה עקרונית אחת: אם מחליטים להגדיל את מספר התושבים בערבה, שזה חשוב, למה להקים יישוב אחד חדש ולא לחזק עוד את הקיימים?

"השאלה היא הפוכה: למה לא מקימים בערבה עוד יישובים? למה אין עוד שלושה עיר אובות. האזור הזה צריך להיות יותר מיושב, יש על כך תמימות דעים בכל הוועדות - שטח כל-כך גדול לא יכול להישאר כל-כך לא מיושב. מדרומית לבאר-שבע, עד אילת זה 40% משטח המדינה. אם תכניס לשם את כל הערבה, ותוסיף גם את אילת, דימונה, ירוחם, ערד ומצפה רמון - לא תגיע אפילו קרוב ל-150 אלף איש. על 40% משטח המדינה, כן? כמה בדואים יש על אותו השטח? יותר מ-200 אלף. ומה זה בשביל המדינה להקים יישוב קטן כזה? זה לא צריך להיות אירוע מסעיר או היסטורי, ובכל מקרה, מדובר במספרים קטנים מאוד, בטח ביחס למרכז: אלפיים משפחות? זה כלום".

אייל בלום / צילום: איל יצהר
 אייל בלום / צילום: איל יצהר

אחרי שתקום עיר אובות, מספר בלום, יש כבר עוד מקום שמסומן במפה להקמת יישוב חדש בין צוקים לפארן, "אבל בוא נתקדם פרה פרה".

בשבעים שנה הצליחה המדינה להביא לערבה 15,000 אלף אישה ואיש מסוג מושבניק וקיבוצניק. מה אתה חושב שקרה פתאום שימשוך מספר גדול יותר בפחות מעשור?

"לא יודע, אנשים עושים מלא ילדים. איפה יגורו כולם? אין איפה לגור בארץ. המדינה גדלה כל הזמן, ואיתה גדלה גם תרבות הפנאי והתיירות. אין ברירה, מתישהו צריך ליישב גם את הקצוות. אחת המשימות הראשונות שלי הייתה ההרחבות, וגם זה בא 20 שנה אחרי כולם. אני בשוק מאנשים שישר קופצים עם החישובים הכלכליים - כמה עולה הכביש ומי ישלם על מה. מדינה זה לא רק עסק כלכלי".

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
היי טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
גלובס TV
פרויקט מיוחד
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתתיירות | בדרך למאצ'ו פיצ'ו עם קוקטייל ועצירה לטבילה בג'קוזי