הנקראות ביותר

"אני דוחפת לא פחות חזק מהבנים, ואני לא פחות אגרסיבית"

את התובנות שצברה ככדורסלנית מקצוענית, מביאה היום דנה סנדר לקרן ההשקעות בנדל"ן שהקימה לבדה לפני 3 שנים ● בראיון ל"ליידי גלובס" היא מנתחת את השוק הרותח, מגלה איפה כמעט תמיד משתלם לרכוש דירות, ומסמנת את תחום ההשקעות הבא בעידן פוסט-הקניונים

דנה סנדר / צילום: רמי זרנגר
דנה סנדר / צילום: רמי זרנגר

הדבר הראשון שדנה סנדר, 35, עשתה כשנכנסה למשרד החדש של קרן השקעות הנדל"ן שהקימה, ארנו קפיטל מימון, היה לתלות את תמונת משפחתה הגרעינית - היא, שני הוריה ושני אחיה. התמונה צולמה בזמן שהמשפחה חיה בלונדון, ובתמונה דנה בת 6. "נולדתי ברמת אפעל, וכשהייתי בת חמש כל המשפחה עברה ללונדון, בגלל כישלון בעסקים של אבא שלי", היא מספרת בראיון ל'ליידי גלובס'.

"לא חשפו אותנו לסיבה שבגללה הגענו ללונדון, זה נודע לנו רק הרבה יותר מאוחר. מבחינתי יום אחד אבא נסע ללונדון, ואחרי תקופה מסוימת אנחנו הצטרפנו אליו. בבית לא היו שום סימנים של מצוקה כלכלית, ולא חסכו מאיתנו כלום. הלכנו לבית ספר שהיה אולי הכי יקר בלונדון. לימים אני יודעת שהם התאמצו מאוד והקריבו המון בשביל החינוך שלנו. אני מאד מעריכה אותם על זה.

"התקופה בלונדון הייתה לי קשה, כי זו תרבות הפוכה. באתי מבית מאוד מנותק מהדת, ושם למדתי בבית ספר דתי אורתודוקסי שמתחיל בתפילת בוקר ומסתיים ב-16:00. הלכתי בתלבושת אחידה שכללה שמלה, עניבה וגרביונים, וקוד ההתנהגות היה מאוד קשוח. אני זוכרת שפעם אחת ישבתי בחדר האוכל של בית הספר, הרמתי על המזלג שלי תפוח אדמה וקיבלתי פליק מהמנהל. הוא בא מאחוריי, ונתן לי מכה על היד שהעיפה לי את המזלג. הוא נזף בי שבחיים לא מעלים על המזלג כמות יותר גדולה ממה שאפשר לאכול בביס אחד. לקח לי זמן להתיישר.

"הייתי ילדה שצריכה לרוץ במגרשים ולשרוף אנרגיה, מאוד אהבתי ספורט ופעילות פיזית, רציתי לשחק עם הבנים, וזה היה אסור. ניווטו אותי לשחק בגומי. היום, בשביל לדעת לאן אני הולכת, חשוב לי לזכור מאיפה באתי".

מה את לוקחת היום מהתקופה ההיא?

"את ההבנה שהעולם סופר נזיל, שהסביבה העסקית משתנה ואין לנו על זה שליטה. וזה מה שקרה למשפחה שלי. היו שנים מאוד קשות, והיו משברים כלכליים ברמת המקרו. בתפיסה שלי, לעולם לא נדע לחזות קדימה איך הסביבה תשתנה. אני כל הזמן נערכת ליום שחור. תמיד חי בי הקול שאומר לי שעלול לקרות אסון".

כעבור כשלוש שנים חזרה המשפחה לארץ, והתמקמה בנתניה. "זה היה שינוי קיצוני. קיבלתי בום, אבל זה עשה לי טוב. בכל הפסקה שיחקתי רק עם הבנים, ועסקתי בכל תחומי הספורט". הספורט הוא עדיין חלק מחייה (עוד נגיע לזה), וגם במקומה הנוכחי, כבעלים ומנכ"לית שעוסקת במימון מיזמי נדל"ן, היא מוצאת עצמה כמעט יחידה 'במגרש של הבנים'. נדרשות לה פחות מאצבעות כף יד אחת כדי למנות את המנהלות המקבילות לה. "הסביבה שלי היא רוב גברי מוחץ. כמה יזמיות נכנסו לפה? אולי אחת".

ומשקיעות?

"יש כאלו שמגיעות עם הבעלים. הן רוצות להיות שותפות לתהליך, אבל הן לא יוזמות אותו. עצוב לי שזה ככה. נשים נורא אוהבות להגיד שהן רוצות להיות עצמאיות, ושהן רוצות שוויון, ושיש תקרות זכוכית. אנחנו מייצרות את התקרות האלה, אני בטוחה בזה. אנחנו לא יכולות להתנער מאחריות, ולהגיד 'רק הגברים מעמידים את התקרות האלה'.

"למה, למשל, אף אחת מהחברות שלי לא באה ואומרת לי שהיא רוצה להשקיע, ורק החברים אומרים את זה? כמעט מכולן אני שומעת, 'על כסף דברי עם בעלי'. ואחרי זה הן אומרות שהן רוצות קריירות. יושבים אצלנו חברים בארוחת ערב, והגברים שואלים אותי 'מה קורה בביזנס, יש עסקאות, למה את לא מציעה לנו?'. בחיים לא תשמעי את זה מאישה. אותי זה מתסכל.

"בתוך המערכת הבנקאית יש המון נשים, ולראיה, בראש שלושה מהבנקים הגדולים בישראל עומדות מנכ"ליות. אבל כמה נשים שאת מכירה הן שחקניות פיננסיות? מעט מאוד. ודווקא כל המחקרים מראים שנשים משקיעות יותר טוב. הן יותר רציונליות ויותר שקולות, ולכן סיכויי ההצלחה שלהן יותר גבוהים".

מה תייעצי לאלה שרוצות, אך נרתעות?

"לשנות גישה. נורא קל להגיד 'הלוואי, לא נותנים לי, זה לא אני זה הם, החברה לא בנויה לזה'. זה כל כך לא נכון. אותי אף פעם לא עצרו, אף פעם לא הרגשתי שזה שאני אישה בלם אותי. לתפיסתי, נשים לא מעיזות מספיק. נוח להן להתחבא. למה יש פחות נשים בכל מקום? כי יש להן ברירת מחדל. בראש שלנו זה 'במקרה הכי גרוע יש לי בבית בעל שיפרנס אותי'. אם נשים ידעו שהן חייבות לפרנס את עצמן כי אחרת לא יהיה להן מה לאכול, יכול להיות שלא תהיה להן ברירה, והן יבעטו למעלה".

להשקיע בפריפריה

ארנו קפיטל היא קרן חוב שמציעה פתרונות למימון פרויקטים נדל"ניים קטנים ובינוניים, והיקף הפעילות שלה עומד על כ-90 מיליון שקל. כיום השקעת המינימום בקרן היא 450 אלף שקל, אבל המטרה של סנדר היא לאפשר גם השקעות בסכומים קטנים יותר, של 50-100 אלף שקל. "היום שוק ההשקעות האלטרנטיביות פתוח רק ללקוחות המוסדיים ולאלפיון העליון. את יכולה להיחשף לזה רק דרך מנהל השקעות שמנהל לך את התיק, אבל הוא לא יכול להשקיע אצלי ואצל שכמותי, אלא רק במה שיש לו על המדף. כשאתה הולך לסופר אתה קונה מה שיש בסופר, ובסופר אין מוצרי פרימיום".

והרעיון שלך ישים?

"בעולם זה כבר קיים. בארה"ב קרנות אלטרנטיביות הפכו לחלק מהותי מתיקי ההשקעות של הציבור. אנחנו פתחנו ערוץ מול רשות ניירות ערך. הגשנו להם טיוטת תשקיף שנייה, ואנחנו שואפים להיות הקרן הראשונה בישראל שתאפשר זאת".

איך הקרן פועלת היום?

"מגיע יזם, ואומר לי 'זה פרויקט של 10 יחידות דיור, אני צריך פה 12 מיליון שקל'. אנחנו בודקים את ההיסטוריה שלו, הביצועים, האיתנות הפיננסית והדוחות הכספיים, ואת הפרויקט מבחינה משפטית, הנדסית ושמאית, ואז מקצים לו מסגרת של כסף. אנחנו, למעשה, מחליפים בנק. שמים את הכסף בחשבון שלנו, ואת הכסף אנחנו מזרימים רק לקבלני ביצוע. זה לא 'קח את הכסף וצא לדרך'. אנחנו בפיקוח קבוע. שקל לא יוצא בלי אישור שלנו, וכל עוד זה לא פוגע בחוב, אנחנו מנסים להיות יותר גמישים ממערכת בנקאית".

עד כמה בהלת הרכישות באינטרנט משפיעה על הנדל"ן בארץ?

"לפני חמש-שש שנים אנשים רצו להשקיע רק בנכסים מניבים. 'תמצאי לי קניון, קניון, קניון, רק זה מעניין אותי'. היום, אם את מדברת עם מישהו על קניונים ומרכזים מסחריים, התגובה היא 'מה פתאום, הכול מת'. עם זאת, צריך לעשות הבחנה בין מרכזים מסחריים קטנים שנותנים שירותים ליד הבית ועובדים מאוד חזק, לבין הקניונים הגדולים שסובלים מאוד, גם בתוך הערים וגם במרכזים הפתוחים.

"הקניות באינטרנט תופסות את כולם, ומי שירוויח מזה יהיו המרכזים הלוגיסטיים. אלה יהיו ההשקעות המניבות הבאות, זה שוק ששווה להסתכל עליו. את שוק המשרדים אני כבר הרבה זמן מנסה להספיד, והוא עדיין חזק, אבל אני לא נכנסת אליו. חיה בשלום עם מגורים".

תסבירי.

"בישראל האוכלוסייה גדלה בקצב מסחרר, יש חוסר אדיר בקרקעות ובכוח עבודה, ויש מחנק אשראי, אז תמיד יהיה ביקוש לדירות ושוק הדיור יישאר חזק. נכון שבעת האחרונה, בגלל שהמדינה מנסה להוריד את יוקר המחיה, השוק נעצר קצת ויש איזו התייצבות. אבל היא טבעית ונכונה. נכון שיש גם קצת ירידות מחירים, אבל להגיד לך שזה הולך להתרסק בעשרות אחוזים? אני לא רואה את זה קורה".

איפה עדיף להשקיע, במרכז או בפריפריה?

"זה תלוי בפרויקט. באופן כללי אני לא אוהבת דירות יוקרה ואת מרכז תל-אביב. לא אוהבת עוגות קצפת, מעדיפה לחם וחמאה, כי בזה אין תקופה יותר טובה או פחות טובה. האמא היהודייה או הסבתא הנחמדה תמיד ירצו לקנות לילדים שמתחתנים דירה למגורים. אם זו תקופה פחות טובה, היא תחפש בחולון, בנתניה, באשדוד או בבת ים. היא לא תקנה בתל-אביב ב-40-60 אלף שקל למטר, אלא במקום אחר ב-20 אלף שקל למטר, ותגיד 'שייסעו ברכבת'. לזה, לדעתי, תמיד יהיה ביקוש".

אז אני ועוד ישראלים ממוצעים כמוני לא יוכלו לקנות את הדירה שאנחנו רוצים לגור בה?

"עכשיו נגעת בנקודה שהכי מעצבנת אותי. למה כולם צריכים לגור בתל-אביב? למה לא לקנות דירה ב-700-800 אלף שקל במרכז נתניה? אם אלו היכולות שלך, תקני שם ותיסעי ברכבת. אנשים בכל העולם נוסעים שעות. מה, כולם גרים במנהטן? תגורי בחולון. יש שם אחלה דירות במיליון שקל.

"הישראלים הם עם מפונק. יש איזו תפיסה שאם אני לא מצליחה לקנות דירה במרכז תל-אביב אז המדינה דופקת אותנו. לא מסכימה עם זה. אני לא אומרת שלגייס מיליון שקל זה קל, אבל בין זה לבין אנשים שחונקים את עצמם ביותר מ-2 מיליון שקל כדי לקנות בתל-אביב, יש מרחק. אני קניתי את הדירה הראשונה שלי ב-712 אלף שקל בנתניה. לאט לאט השקענו בה, ועלה קצת הערך, ומכרנו, והתקדמנו עם זה".

'מחיר למשתכן' משיג את המטרה?

"זה לא פרויקט שנקי מעיוותים, אבל החשיבה שם היא בסדר. בונים באזורים טובים במדינה - קריית מוצקין, גליל ים - ואנשים לא רוצים, מפונקים. אומרים 'זכיתי בהגרלה, אני אקנה דירה ואשכיר אותה'. בא אליי אחי הגדול, יש לו הכנסה קבועה, שכיר, מרוויח יפה, ואומר לי 'במדינה הזאת אי אפשר לקנות דירה'. שאלתי, 'איפה אתה רוצה לקנות דירה?', והוא ענה 'במעגל הראשון של תל-אביב'. והוא נתנייתי, וגם עובד בנתניה, אבל הוא לא יקנה שם. הוא ישכור במושב ביוקר, ויתלונן. מי שלא מתפשר, משלם מחיר יקר".

אז הבעיה היא לא של השוק, אלא שלנו?

"השוק יקר אבסולוטית ביחס לכל העולם. בישראל יש בעיה גדולה של קרקעות, שמאלצת אותנו להידחס ברדיוס מאוד קטן, ועוד חסמים שלא נראה שייפתרו בקרוב. יש יזמים שאומרים לי שהם מחכים לאישורי בנייה שבע שנים, זה לא נתפס בכלל. אנחנו, למזלנו, לא עוברים את הוויה דולורוזה הזאת. אנחנו לא יזמים, אנחנו נכנסים לפרויקטים שלגביהם כבר יש ודאות".

דנה סנדר / צילום: רמי זרנגר

לנצח במשחק הפיננסי

לפני שסנדר עלתה על המגרש הפיננסי, היא הייתה שחקנית כדורסל מקצוענית. בגיל 12 סומנה כהבטחה, נשלפה מבית הספר בנתניה שבו למדה, ועברה כשחקנית מקצוענית לתיכון אוסטרובסקי ברעננה. היא שיחקה בקבוצת בית הספר, במכבי רעננה ובנבחרת ישראל. "הייתי נערה עם תיק על הגב וחופשי חודשי. כל החיים שלי סבבו סביב הכדורסל. ואני באה מבית פולני שאם לא כל התעודה 100, אז זה לא קורה. זו הייתה תקופה קשוחה. מבוקר עד ערב כדורסל, ובלילות למדתי למבחנים. סיימתי את הבגרות בהצטיינות.

"אבל ברגע השיא שלי בכדורסל, החלטתי שאני פורשת. אולם מלחה בירושלים היה מלא עד אפס מקום, הבאתי לאוסטרובסקי רעננה את האליפות, כקפטנית הנפתי את הגביע הראשון שהקבוצה הזו לקחה בתולדותיה, ואז ניגשתי למאמן שלי, טל נתן, והודעתי לו שזהו. הרגשתי שאני לא מספיק טובה כדי לעשות קריירה בחו"ל, ואם זה ככה, אז אני הולכת". היא עזבה את הכדורסל, אבל לא לגמרי. "נוצר לי ואקום נוראי, לא יכולתי לנתק את הקשר. כשהייתי בצבא, טל (שמבוגר ממנה ב-13 שנה, מ"ש) ואני הפכנו לזוג. זה לא היה פשוט, כי לכי תספרי להורים. הוא היה מאמן מאוד מצליח, ודרכו נאחזתי בעולם של הכדורסל ובמה שאיבדתי".

מיד אחרי הצבא החלה ללמוד במרכז הבינתחומי. "טיול לא עניין אותי, זה נראה לי כמו בזבוז זמן. רציתי לעשות קריירה, לעשות כסף. נרשמתי ללימודי משפטים ומינהל עסקים, ומהר מאוד גיליתי שאני מעדיפה מספרים.

"בשנה השנייה, בגיל 22, היה לי מזל גדול. אחד החבר'ה מהלימודים סיפר לי על סטארט-אפ שעומד לקום באקסלנס נשואה שקוראים לו 'קסם', ושיפתחו בו מוצרים פיננסיים שנקראים תעודות סל. הם הקפיצו אותי מחוף הים לבוא לראיון עבודה. נפגשתי עם מי שהיה אחר כך המנכ"ל, אבנר חדד, והתחלתי לעבוד לצדו. הייתי שם ארבע שנים, נחשפתי לכל עולם המוצרים הפיננסיים, וזה היה בית ספר לחיים. עבדתי במשרה מלאה בתור סטודנטית".

באותה שנה התחתנה עם נתן, וארבע שנים אחר כך נולדה בתם אמה. ב-2010 התגרשו.

איפה את רואה את הקשר בין מספרים לספורט מקצועני?

"הריגוש של עולם הפיננסים והמסחר מאוד דומה לספורט. בספורט זה משחק של שעתיים, ובמסחר זה משחק של חמש-שש שעות ביום. בשניהם יש המון התמודדות מנטלית עם הפסדים, פוזיציות לא נכונות והמון דיוקים. אתה חייב להיות מדויק בפיננסים, אם אתה טועה במספר, אתה מפסיד. המתח של המסחר העלה לי את האדרנלין כמו במשחק, אם לא יותר. וכשאתה מצליח ורואה את זה בשורה התחתונה בכסף, אז בכלל. בתחושה שלי, כל היום ניצחתי משחקים, ואם הפסדתי אז עכשיו משחק חוזר".

מרתון כל שנה

היום היא עדיין מכורה לספורט. "עברתי לריצה ואני משתדלת לעשות לפחות מרתון אחד בשנה". על הקיר במשרדה תלויה תמונה ענקית שלה מאחד המרתונים שעשתה בברלין. "כל דבר בחיים מקביל אצלי לספורט - משחק או הכנה למשחק. אני מתחילה כל יום בריצה, והריצה הזו של הבוקר היא החימום, הכנה למשחק. ב-50 דקות אני מסדרת את הראש, ומתכננת מה אני הולכת לעשות היום. כשאני מגיעה לעבודה זה מאני טיים. אני צריכה לבוא מדויקת, עם תוכנית עבודה. כי אתה לא בא למשחק, לוקח את הכדור, ומתחיל לזרוק אותו. אתה יודע בדיוק מי היריב שלך, ומול מי מה אתה צריך להתמודד. תני לי סיטואציה, ואני אקביל אותה לספורט".

לסגור עסקה.

"זה לשחק עם הגב לקיר, נגד השעון, והרבה פעמים תחת לחץ. אני גם חייבת לשחק קבוצתי, שזה אומר לקרוא לחבר'ה שלי ולדרבן אותם. אם אני לא אצליח לסגור את זה, הפסדתי משחק. ואני לא אוהבת להפסיד. בעסקים, כמו בספורט, יש המון חשיבות למנטליות, והתמודדות עם תקשורת ויריבים. וזה סיזיפי. לא כל יום בא לי לקום לאימון בוקר, או לעשות דוחות ואת הדברים השוטפים".

התחנה הבאה בקריירה של סנדר הייתה בצוות ההקמה של הראל מוצרים פיננסים, של חברת הביטוח הראל. "נכנסתי לשם במאי 2008, כשהייתי בחודש שישי. ב-14.9 ילדתי את אמה, ובדיוק באותו יום קרס ליהמן ברדרס, שהיה אז בנק ההשקעות הרביעי בגודלו בארה"ב. יום טראומטי. אמא שלי מזכירה לי שכאשר שאלו אותי אם אני רוצה לראות את הילדה, אמרתי 'תביאו את הלפ-טופ'. קריסת הבנק הובילה למשבר עולמי, ולא ידענו מה יהיה. בחופשת הלידה הייתי מגיעה למשרד, מסתכלת על אורי שור (המנכ"ל שגייס אותה), ושנינו היינו בתחושה שכל מה שעבדנו עליו לא רלוונטי. אנשים ירדו לבונקרים, שידרו 'אל תדברו איתנו', ולא האמנו שנצליח למכור את המוצרים שלנו".

קריסת הבנק, הנפילות בשווקים והמשבר העולמי הפיננסי, יצרו בסופו של דבר את הבסיס שעליו יושבת היום ארנו קפיטל. "בחלוף שנה יצאנו לדרך עם המוצרים שלנו. כל הזמן שמעתי 'את חמודה, נקנה את מה שאת מציעה כי אנחנו אוהבים אותך, אבל אין בזה בשר. המדדים שאתם נותנים לנו, ביום טוב ייתנו 2%-3%, אנחנו לא יכולים לחיות מזה'. וזה כל הזמן ישב לי.

"במקביל, התחילו להגיע אליי חבר'ה מתחום הנדל"ן. הם סיפרו שהבנקים סגרו את הדלתות, ושיש להם פרויקטים קטנים ובינוניים עד 50 מיליון שקל, ואין להם איך לממן אותם. בהתחלה, מה שאת עושה בתור עובדת נאמנה זה לחפש פתרונות בתוך הבית. אבל כשהבנתי שקשה לתת להם מענה, קמתי בבוקר ופתאום הבזיק לי: 'וואלה, יש פה רעיון'. וזה בדיוק מה שאנחנו עושים בארנו קפיטל".

תכלס, כולם אופורטוניסטים

את הפרויקטים הראשונים שלה היא עשתה במה שהיא מכנה "סוג של חצי תיווך - 'לכם יש כסף, הוא צריך מימון, בואו נסגור את זה'. ואז כבר הבאתי כסף ממשפחה וחברים, והתחלתי להשקיע. ב-2013, במקביל להיותי סמנכ"לית הכספים של הראל פיננסים, פתחתי חברה עם שותף, נאור גלילי. הוא הכיר לי את היזמים הראשונים, הזרים את הפעילות ועמד בחזית. אני תפעלתי מאחור. לא גלגלנו מיליארדים, עשינו בעיקר עסקאות תיווך, ופה ושם גם השקענו בפרויקטים. שלוש שנים אחר כך החלטנו להפריד כוחות, ופירקנו את השותפות. עזבתי גם את הראל, ויצאתי לדרך חדשה ועצמאית".

לא חששת לעזוב תפקיד בכיר לטובת הלא נודע?

"מאוד מאוד חששתי. וכל הזמן היה לי בראש הקול הזה שאמר לי, 'מה בוער לך לעזוב? יש לך תפקיד בכיר בחברה שהיא בית עבורך, את עובדת בתנאים מעולים, את גרושה עם ילדה קטנה בבית, למה לך?'".

ומה הכריע את הכף?

"מי שדחף אותי למהלך ונתן לי את הרוח הגבית היה בן זוגי, ישראל (עו"ד ישראל שלו). היו לנו המון שיחות, והוא כל הזמן אמר: 'תראי אילו יכולות יש לך, ולאן הצלחת להגיע כשהיה לך רק רבע מהזמן להתעסק בזה. יש לך הון התחלתי, ממה את חוששת? ואם יצאת החוצה ולא הצלחת, לא תמצאי משהו אחר כך? ובמקרה הכי גרוע, יש לך על מי ליפול. אני פה, ולא תישארי לבד אף פעם'. זה העיף אותי קדימה. יכול מאוד להיות שאם לא היה את ישראל בחיים שלי, הייתי מפספסת. היום אני יודעת שהייתי צריכה לעשות את זה הרבה לפני.

"אני כבר לא זוכרת את החרדות שהיו לי על לתחזק עובדים, משכורות, שכירויות וכל מה שהדאיג אותי אז. מה שכן, החודשים הראשונים היו סיוט. עבדתי לגמרי לבד, וסחטתי את עצמי לדעת. גם היום אנחנו עובדים במתכונת מאוד רזה. יש לי רק שני עובדים - סמנכ"לית כספים וסמנכ"ל פיתוח. אין לי מזכירה, ואת זה למדתי בהראל: עד שהמערכת לא מגיעה לניצול של 200% מהמשאבים שלה, לא מגדילים את הצוות".

הזמן שלה לקבלת החלטות הוא בבוקר, לבד, כשהיא רצה. "זו השעה ביום שבה אני מנותקת מהעולם, ומסדרת את המחשבות גם ברמת העסק וגם ברמה האישית. האדרנלין מאוד מנקה את המחשבה, ובזמן הזה אני מנהלת עם עצמי הרבה שיחות ומקבלת הרבה החלטות. מעבר לזה, אני גם מאוד אוהבת את הנסיעות לבד באוטו. אני יכולה להיכנס לאוטו, ולנהוג ימים. זה זמן שלי עם עצמי, לחשוב, לריב עם עצמי ולהשלים".

כמי שפועלת בעולם גברי, היא רגילה להרמת גבות. "המזל שלי הוא שזה מחזיק רק עד שאני מתחילה לדבר. אני עובדת הרבה שנים עם יזמים, ואני יודעת לדבר את השפה שלהם. אם יש כאלה שמסתכלים וחושבים 'אישה בלונדינית, אז אולי היא פראיירית ונוכל לעקוץ', אחרי חמש דקות הם מתבדים. אני לא פחות קשוחה מכל מנהל סניף בנק, או מכל מנהל קרן גבר. תמיד שיחקתי במגרש של הבנים. אני דוחפת לא פחות חזק מהם, ואני לא פחות אגרסיבית".

כאישה את צריכה לעבוד יותר קשה בשביל שיבואו אלייך, ולא למתחרים?

"בשורה התחתונה, כשזה מגיע לכסף, כולם בודקים אם אדע לספק את הסחורה וכמה זה יעלה להם. אם אני אדע לספק את הסחורה במחיר טוב, זה לא משנה מה אני. תכלס, כולם אופורטוניסטים. יזמים רוצים למקסם את הרווח שלהם, ומשקיעים רוצים למקסם את ההשקעה שלהם. מה שמעניין זה אם יש לי רקורד מרשים, אם אני יודעת לספק את הסחורה, ושאני עומדת מאחורי מה שאני אומרת. אני מודעת לזה שמדברים עליי אחרי שיוצאים מפה, ושיש כאלה שזה שאני אישה מרתיע אותם. אבל מי שמרגיש ככה, שלא יעשה איתי עסקים".

לעמוד לבד בראש קרן נדל"ן זה לא פשוט.

"אני לא מפחדת מאחריות, לטוב ולרע. מייקל ג'ורדן אמר פעם שהווינר זה לא זה שקולע את הזריקה בשנייה האחרונה, אלא זה שבשנייה האחרונה מעז לזרוק. אני זורקת לסל, ומקווה שייכנס. אם אחטיא, אקח על זה את האחריות.

"הניסיון שלי מראה שאחד ועוד אחד קטן משניים. שותף יכול להיות תורם ומשמעותי, אבל סתם להכניס שותפים כדי שיהיה עם מי לחלוק ולהתחבק בעת צרה, זה לא מתאים לי".

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמת"כשהקמתי סטארט-אפ, ישנתי על מיטת יחיד ואכלתי פלאפל"