המשבר בעזה - עוד הוכחה שההפרדה לא עובדת

הנה כמה לקחים על דו-קיום מהמצב ביהודה ושומרון, שם דווקא יש צבא והתנחלויות • פרשנות

עזה  / קרדיט תמונה: חדשות "וואלה!"
עזה / קרדיט תמונה: חדשות "וואלה!"

תסכלו לעזה ולעצמנו בעיניים ותגידו שמה שקורה בעזה אינו נוגע לנו - כי הצבנו גדר בין ישראל ובין עזה, כי ישראל פינתה משם את המתיישבים שלה, פינתה משם את הצבא שלה.

לעזה אין שום קשר לעזאזל התנ"כית, אבל בשיח הישראלי שני המושגים התחברו. עזה היא ארץ גזירה, מחוז מקולל, המקום ש"הלוואי שיטבע בים", כפי שאמר בזמנו יצחק רבין. אבל עזה היא חלק מאיתנו. לא רק משום שגיאוגרפית תמיד הייתה חלק מארץ ישראל/פלסטין, ולא משום שהיה בה יישוב יהודי לא קטן, אלא שהיא חלק בלתי נפרד מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל מה שהתרחש בסכסוך הזה, משתקף בעזה.

קרוב ל-70% מ-1.8 מיליון הפלסטינים החיים ברצועת עזה הם פליטים. רובם ברחו או גורשו ממקומות שנמצאים בתוך מה שהיום הוא מדינת ישראל. משה דיין היה אמיץ דיו לומר על קברו של רועי רוטנברג ב-1954 שהם לא שכחו את המקומות שמהם באו. מאז היו ישראלים רבים מאוד שחשבו, שרצו לחשוב, שהבעיה הזו תיעלם מעצמה. תתמוסס. היא לא. הצעירים - נכדיהם ושל הפליטים המקוריים - שרצו אל הגדרות של עזה בשם "זכות השיבה", מוכיחים ששהשאלה הזו עדיין איתנו.

עזה משקפת עוד עניין מרכזי בשיח הישראלי - שיח ההפרדה. כבר יותר מ-25 שנה, היפרדות מהפלסטינים נחשבת לאבן הפינה של כל התוכניות להסדר. אנחנו פה והם שם. בעזה ההפרדה הזו מומשה עד תום. זה היה הרעיון מאחורי תוכנית ההתנתקות של אריאל שרון: לפרק את ההתנחלויות, להוציא את הצבא, לנתק מגע מהפלסטינים ולזרוק את המפתחות. בבחינת "אין חיכוך, אין סכסוך".

במציאות קרה בדיוק ההפך. מאז הנסיגה היו כבר שלושה עימותים צבאיים גדולים בין החמאס בעזה לישראל. האחרון שבהם, צוק איתן ב-2014, היה קרוב יותר למלחמה קטנה: קרוב ל-50 ימי לחימה, 74 הרוגים ישראלים, יותר מ-2,200 הרוגים פלסטינים. הגדר לא עצרה את הקסאמים מעזה, וגם לא את המנהרות שנחפרו תחתיה. היא גם לא מנעה מעשרות אלפי עזתים לצעוד אליה בשבועות האחרונים. ההפרדה יצרה עזה ענייה יותר, נואשת יותר ולכן גם אלימה יותר. בשורה התחתונה, ההפרדה העצימה את הסכסוך במקום לצמצם אותו.

הדברים בולטים במיוחד דווקא על רקע השקט היחסי בגדה המערבית. אין חציצה אמיתית בין ישראל הריבונית לבין הגדה המערבית. 50 אלף פועלים פלסטינים ברשיון, ועוד 50 אלף בלי רישיון, חוצים את המחסומים מדי יום. הצבא נשאר בגדה המערבית, ההתנחלויות גם. וזה בלי להביא בחשבון את ירושלים, שם כ-300 אלף פלסטינים חיים בתוך העיר היהודית. מרחב האין-הפרדה שקט הרבה יותר ממרחב ההפרדה.

עזה דורשת מאיתנו, הישראלים, להסתכל לה בעיניים ולהגיד לעצמנו: עד שלא נפתור את המצוקה של עזה, לא נחיה בשקט. וכדי לפתור את המצוקה של עזה צריך להבין שהפליטים הפלסטינים הם חלק מהארץ הזו, לא פחות מהיהודים הישראלים החיים בה. כדי לפתור את המצוקה של עזה צריך לפתוח גבולות, לא לסגור אותם.

המסקנה הזו חלה לא רק על עזה, היא חלה על הסכסוך כולו. ישראלים ופלסטינים, יהודים וערבים, כולנו חלק מהארץ הזו. כדי שפתרון שתי המדינות יהיה יציב יותר, כדי שבכלל אפשר יהיה להגיע אליו, צריך לבסס אותו על יסוד של שותפות. זה לא רק פתרון נכון יותר מבחינה מוסרית. הוא גם משקף יותר את המצב של שני העמים. שתי מדינות ריבוניות, ישראל ופלסטין, בתוך מבנה של קונפדרציה. זה חלום, זו גם המציאות.

■ הכותב הוא עיתונאי, מראשי תנועת "ארץ לכולם".