החיים זה מה שקורה לך כשאתה רק רוצה לצפות במונדיאל

1978. אני זוכר תמונות במעומעם. שוכב על שטיח חום מתחת לשולחן, מקבל הזדמנות של פעם בחיים להישאר ער עד מאוחר כדי לראות "מונדיאל". אני לא יודע למה, אבל המשחק היחיד שאני זוכר הוא דווקא של נבחרת סקוטלנד. ניצחון 2-3 על הולנד. אני מגלגל שמות שאחר כך יתנו לי משהו להתעסק בו עד כדי אובססיה כשהפוליטיקה תוביל אותנו החוצה מפתחת רפיח. ריינסנבריק. ראפ. נייסקנס. דלגליש. האחים ואן דר-קרקוף. ארצ'י גמל. איך יכול להיות שהשוער ההולנדי לובש חולצה עם מספר 8.

● לקראת מונדיאל 2018 ברוסיה: מדור מיוחד

שלושה חודשים באותה טלוויזיה, שוב מרשים לי להישאר עד מאוחר. שוב אנשים הולכים על דשא בצבעי שחור-לבן, המדשאה של קמפ דייויד. שמות חדשים מתערבבים. סאדאת, בגין, קרטר, בוטרוס ראלי. אנשים חותמים על הסכם חשוב ואחריו המושב מאבד לאט-לאט צלם אנוש, מתייבש ומתפורר. אבל אנחנו למזלנו כבר גילינו את הכדורגל. למושב מגיעים דיין, שרון, שמחה ארליך, עזר וייצמן, הנשיא נבון. רפיח נשארת מאחור, אבל המונדיאל הבא עוזב יחד איתנו צפונה.

1982. הבית מהפכה. רק חודשיים לפני כן נפרקו המכולות מהפינוי. אנחנו גרים באשקובית זמנית. הפסקות מים כל כמה שעות. רק שלא תהיה הפסקת חשמל. לפני שבוע התחילה מלחמה בלבנון. ההורים מבקשים שנוריד פרופיל עם השאגות. איך נוריד פרופיל. הטלוויזיה מוציאה צבע אמיתי. הדשא ירוק, החולצה של סוקראטס צהובה, ופאולו רוסי בן זונה. יש בכי גדול אחרי הטעות במסירת רוחב ההיא. אחרי ההדחה נפער בור גדול, ייאוש, ואיתו יש מסקנות אופרטיביות, למשל, שיש במושב משפחות של ארגנטינאים שצריך לטפל בהן אחת ולתמיד. בגיל 12 המונדיאל הופך את החיים למשהו שמגדיר מה חשוב ומה קריטי ומה פחות. כל מה שקשור לכדורגל הוא קריטי, וכל היתר לא. הוא מאפשר לנו הצעירים לדבר עם המבוגרים שיחות אמיתיות. השיחות מאפשרות לנו לעמוד איתם, עם דור המייסדים, ביחד על המגרש ביום שישי בצהריים. ומשם דרכנו פתוחה ונוחה להתקדם במעלה ההיררכיה המושבית, לקבל משימות חשובות.

בחוץ מתברר שיש בעיות שאפילו המונדיאל לא מצליח לפתור. אנחנו "ספסרי השלום", "המיליונרים". בסביבה של המושבים החדשים והקיבוצים מסתכלים עלינו לא טוב. זה לעולם לא יהיה כמו בחולות רפיח. אבל כשאנחנו עולים איתם על מגרש הכדורגל, הפתעה, כולם ברזיל.

1986. המונדיאל הוא אירוע שסופרים את הימים אליו. אין ליגת אלופות, אין שידורים ישירים של כדורגל אירופי, אפילו כדורגל ישראלי עוד לא משדרים. כגודל הציפייה כך הריקנות שאחריה. נולד אויב חדש שקורע את המושב לאתם ואנחנו. דייגו ארמנדו מראדונה הוא דוגמה ראשונה לבנאדם לא אנושי, ואלוהים - הוא רק בן 25, כמה מונדיאלים עוד נצטרך להתמודד איתו. אין בשורה במונדיאל הזה חוץ מהעובדה שאין יותר נאמנות בעולם לאף אחד. הולנד איננה, אז אנחנו פותחים עם ברזיל שהיא תכלס האהבה האמיתית. כשהיא מודחת ברבע הגמר עוברים כולם לצרפת בגלל הדודה בפריז, ובגמר נשארנו עם שתי נבלות - גרמניה וארגנטינה, אבל ארגנטינה זה סדין אדום. לשש נבחרות נשבעתי אמונים באותו מונדיאל, והרע מכול קרה: מראדונה הניף את הגביע.

1990. אזור רהט. ניווטים, הכנה לקורס קצינים. ההתנגשות הראשונה בין העולם של הנערות שבו מותר הכול לבין העולם שבו יש חוקים וקובע ממש את גורלך. החוקים והכללים ברורים ונוקשים - עבירת אמינות במהלך ניווט דינה אחד: הדחה. ההכנה הולכת ומתארכת ונכנסת לתוך הטורניר שחיכינו לו כולנו 4 שנים. אני מתקשה להאמין שמתקיימים משחקים ואני ניזון משברי עדכונים של אנשי הסגל או משיחות טלפון הביתה. המונדיאל הראשון שאני לא רואה, ואיתו מתחילה לחלחל ההבנה שהחיים האמיתיים התחילו ואין רחמים.

אבל ברגע האמת, הנעורים עדיין מנצחים. הגמר בין גרמניה לארגנטינה נופל על ניווט מסכם, וגם אחרי בקשות מיוחדות לאפשר לנו רגעי חסד, התשובה היא שלילית. הניווט מתקיים כרגיל. כשהטיולית פוערת אותנו החוצה לעבר הלילה, מתחיל המרד הגדול, שמתבסס על הנחת יסוד: חיל הנדסה לא יוכל לסלק את כולנו ולאבד מחזור שלם של קצינים. למעט כמה שוברי שביתה, כולנו מחליטים "לזרוק את הניווט", כלומר להיכשל בו בטענה של התברברות קולוסלית. המטרה היא לחפש בשטח את מקלט הטלוויזיה החיוני, כאשר אחרי המשחק עדיין יישארו לנו מספיק דקות כדי לעמוד בזמן הגג שהוקצב לניווט. המפות נפתחות ומתחילה צעידה על הכביש, תוך כדי האזנה ברדיו למשחק שכבר החל. כשמרחוק עולה סוף-סוף מה שנראה כמו פונדק דרכים, גן אירועים, אנחנו עוברים לריצה מטורפת. התוצאה באצטדיון ברומא עדיין 0-0 ודקות ההכרעה הגדולות לפנינו. כבר בכניסה אנחנו מזהים את מקלט הטלוויזיה ולידו עשרה חיילים על מדים. מישהו הקדים אותנו. ג'ובניקים? העשרה היו אנשי הסגל שלנו, הקצינים, המ"כים והמ"פ, שדאגו לשגר אותנו לשטח כדי שהם יוכלו לראות כדורגל בשקט. היה איזשהו רגע של הבנה מצדם, רגע של נערות, או ככה הוא לפחות נראה, אבל הוא ח לף. "תסתלקו מפה". נשארנו בקורס. לפחות ארגנטינה הפסידה.

1994. חו"ל. מתחיל סוג של התרופפות קלה בסדרי העדיפויות. אני משייך אותה לשעות הלא נוחות של המשחקים בארה"ב. אבל יש דברים חשובים יותר בעולם. לאן פניי? מה עושים בגיל 24? הזמן שלי כבר אינו ברשותי. ההורים לוחצים. אני מאבטח צמוד של שגריר ישראל בניקוסיה ומתפלל בכל ליבי שרק לחודש אחד הוא יישב בבית ויינטוש את מאמצי הדיפלומטיה. אבל פה ושם בורחים לי משחקים, ואני מתחיל לזהות תסמינים מוזרים של אי זיהוי שחקנים מחליפים. השליטה האבסולוטית שהלכה והתערערה בצבא, מכרסמת עכשיו ונותנת אותותיה. אני מבטיח לעצמי שבמונדיאל הבא אחזור לעצמי. אבל זה לא קורה. גם ב-1998 אני ממשיך לאבד את זה. ב-2002 אני בחדר לידה בפעם הראשונה, מצליח פה ושם לגנוב מבטים לעבר המסך בחדר ההמתנה, והכרסום הולך ומתרחב. רוצה להישאר ילד של מונדיאל. אבל החיים רוצים אחרת.