מסעדה | הפודי'ז של ת"א כבר עומדים בתור במוטפאק

תחנת הרכבת "ההגנה" בתל אביב היא ניגוד גמור ללימבו הלוהט והמיוזע המקיף אותה. תחנה רחבת ידיים, נקייה וממוזגת, פסנתר במרכזה ועליו רשום "פשוט לנגן על הדרך", חלק מפרויקט עתיק יומין של רכבת ישראל להנעמת זמנם של הנוסעים ועידוד השימוש ברכבת. מדי פעם מתיישבים לידו חייל או סטודנטית, והם אכן מנעימים את זמנם של הממתינים לרכבת. חלקם פסנתרנים מצוינים. מזנון גדול ועסוק, דוכן ספרים ואלפי נוסעים המוזהרים בשלטים שלא לחכות זמן רב מדי על הרציפים בשל זיהום האוויר. עדיף לשבת באולם הנ"ל וליהנות מהפסנתרן. אפשר גם להניח תפילין בינתיים.

היציאה מהתחנה המודרנית מנחיתה אותך באחת על קרקע המציאות. מצד אחד שכונת התקווה, מצד שני, התחנה המרכזית הישנה. אלפי מהגרי עבודה. מעט מאוד ישראלים. המפה הווירטואלית בטלפון החכם מראה שהדרך הקצרה ביותר אל "מוטפאק" עוברת ממש בלב התחנה הישנה. אני מציית. על אף שלכאורה ידעתי מה אראה. עשרות מסעדות אפריקניות, וכמה סיניות, רובן המכריע נראה כמו שכפול של שכנותיהן. סופרמרקטים פיליפיניים והמון אדם, רובו כמובן שחור. קצת אסייתים, כאמור. לא מפחיד, לפחות לא ביום, לא מלוכלך, לפחות לא יותר משאר העיר. צריך לעשות כאן פעם סיבוב יותר מעמיק, אני חושב לעצמי.

על "מוטפאק" אני קורא כבר כמה שבועות במדורי אוכל הרחוב. אחי הצעיר שלח לי תמונה ב"לייב" מביקורו כאן. הפודי'ז המכורים של תל אביב כבר עומדים בתור, כך לפחות נדמה היה לי. 

אני משתרך לאורך שדרות הר ציון, מתפתה לחתוך שמאלה למסילת ישרים ולתקוע דושפרה אצל חנן מרגילן. אבל אני במשימה.

מבחוץ מפתיעה אותך השווארמייה החדשה הזו במראה המצוחצח, כמעט סטרילי. נראית קצת כמו ארומה של שווארמה. בפנים אתה פוגש אומנם כמה היפסטרים שמספרים לבעל הבית, האדיש לגמרי לסיפורם, שכתבו עליו טובות ב"הארץ". לא בטוח שהוא יודע מה זה "הארץ". גם אם כן, לא בטוח שאכפת לו. הוא מפטפט בטורקית שוטפת עם לקוח על הבר. אחר כך יפטפטו שניהם איתי בעברית מצוינת. שכנה רוסייה מבוגרת מטריפה אותו. הוא לא נטרף. מגיש לה שווארמה בפיתה ועונה בסבלנות לכל טענותיה המופרכות. לפני כמה שבועות רצחו מישהו בבניין הזה. אני יודע כי קראתי בעיתון.

 צילום: איל יצהר

אני מתיישב, ועד שיתפנה אליי האיש, מציץ בינתיים במדבקות המצחיקות. ''חיוך יפה זה חיוך עם פטרוזיליה בשן", " גם הבצל הוא חבר", "גן עדן זה הביס האחרון של הפיתה", וגם "כל זה לא שווה בלי חיוך".

התפריט לא מציע אפשרויות רבות. לא שזה משנה. יש אומנם שווארמה (דונר תורכי, בלשון המקום ולשונה של טורקיה עצמה) בפיתה (וגם בלאפה כמובן או אפילו בבאגט, רחמנא ליצלן) או בצלחת, קבאב ולחמה בעג'ין, וגם חזה עוף בגריל (למה?), בורקס "הבית", ואפילו קינוחים - קדאיף, מלאבי, מלאבי שוקולד ו* מלאבי פירות יער. אולי זה בכל זאת ארומה? או רולדין? לא חשוב. אני כבר כאן. ואני כאן בשביל ה"איסקנדר".

אני מזמין. הוא מכין. מגיעה צלחת. קצת מוזרה. גילוחי שווארמה כהה, מהזן המכונה במקומותינו "כבש", אבל בעצם הוא עגל עם שומן כבש, בניגוד לשווארמת ההודו המסורתית שלנו. שווארמה רק מכבש, לו הייתה קיימת אצלנו, הייתה עולה כמו ארוחה בפרונטו בערך. אלא שהשווארמה היא רק ההתחלה. ה"אין פיתה" של אופציית הצלחת הלא ממש חביבה עליי (אבל אני כאן כאמור במשימה) מתגלה כ"יש פיתה". היא פשוט חתוכה לביסים קטנים ומונחת בתחתית הצלחת. מעליה רוטב עגבניות סמיך ועשיר, מפוצץ בחמאה, מעל כל זה השווארמה, ולצידה שתי גבעות נאות של יוגורט, עגבנייה ופלפל צרובים על הגריל, ואם כל זה לא מספיק, עוד מוזגים לך מעל עוד קצת חמאה מומסת.

 צילום: איל יצהר

כן, אני יודע. כשר זה לא, וגם לא ממש בריא וסקולרית. אבל אלוהים (סליחה), כמה שזה טעים. לא דומה לשום דבר המוגש במקומותינו, לפחות לא מה שפגשתי אני (אומרים שבבת ים יש משהו דומה, מבטיח לבדוק). בטח לא בשביל מי שלא ביקר בטורקיה מימיו (טוב, הייתי פעם, מזמן, אבל לא רוצה להרחיב על זה. שלושה ימים של טיול חברה של אשתי), וגדל על שווארמת ההודו של דרבי בר בכיכר דיזנגוף. עד היום אני מתגעגע.

השווארמה הזו, שזה קצת חטא לקרוא לה כך, כי אז עולות בדמיונך כל אותן שווארמות שאכלת עד היום, שאין להן שום קשר ליצירת המופת הזו, היא גן עדן עלי אדמות. מוקף בגיהינום. או להיפך.

ולא, לא טרחתי, וגם לא הייתי מסוגל לו ניסיתי, לטעום שום דבר אחר. רק אכלתי ושילמתי וניגבתי וקיוויתי שהטעם יישאר בפי עוד זמן רב. וכך תעשו גם אתם, לפחות אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם.

 צילום: איל יצהר

כדאי להכיר | עוד שווארמות מצטיינות. עד שאכתוב על המקום החדש שלו בשדרות רוטשילד, אני רוצה להזכיר לכם את השווארמה של בינו בכיכר השעון ביפו, מצטיינת הגזרה עד כה. וכמובן את אמיל בחיפה ומוראד כראם בכפר יאסיף. קלאסיקות מקומיות שלא נס לי חן

מוטפאק | פרטים: סלמה (דרך שלמה לפי השלטים) 110, תל אביב, טל' 054-9072666. א'-ה' 20:00-10:00, ו' 19:00-10:00. מחירים: איסקנדר - 50 שקל. 

השורה התחתונה: מצוין ושווה כל שקל